הייתי בת 5 וחצי כשסבתי תמר, שגידלה אותי, הלכה לעולמה והיא בת 54. סבתא תמר הייתה כל עולמי. בחדר הלידה לקחה אותי מידיה של אמי והחזירה אותי רק כשמתה בצפירת יום השואה, כאילו היום והאירוע מגדירים את כל הווייתה. סבתי הייתה שורדת שואה. היא הייתה בת 15 כשראתה ממקום מחבואה את הוריה נאנסים ונרצחים. היא התחבאה במשך חודשים ארוכים ביערות הקפואים של צ'כוסלובקיה עם אחותה הקטנה בת ה־4, עליזה. כל חייה שתקה סבתי ואחזה חזק את ידי שלא אברח, שלא יתלשו אותי ממנה. אחזתי באותה עוצמה בידו של בני הבכור, איתמר, שנקרא על שמה.

נתניהו בעצרת ב"יד ושם": "גם אם ניאלץ לעמוד לבד - נעמוד לבד"
מוקף בחטופים רבים: סגן הרמטכ״ל האמריקאי לשעבר חושף פרטים חדשים על סינוואר

כנראה לא אצליח לעולם לצרף את פיסות סיפור השואה שלה לידי רצף אחיד. ייתכן שזאת הסיבה שבגללה, מגיל צעיר, אני עוסקת, חוקרת, כותבת ומפרסמת סיפורי שואה של אנשים אחרים, כמו מנסה לשמור על קשר עם האישה שתיווכה לי את העולם. להבין אותה. להבין אותו. השואה היא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלי, מאלה של משפחתי וגם של ילדיי הקטנים.

פגשתי לא מעט אנשים ש"חיים" את השואה באופן כמעט יומיומי גם אם לא היו חלק מהאירוע עצמו בזמן שהתרחש. אנחנו נמצאים בחיפוש תמידי, לא אחרי עובדות, אלא אחרי רגשות. אנחנו מנסים להבין. אנחנו חייבים לזכור. עו"ד בני כהן היה בן 6 כשפגש את שורד השואה "הינדו השמן" בשכונה בקריית ים. אליהו הירש, אותו כינו "הינדו השמן", האשים את כהן הילד שהוא יידה אבנים שפגעו במצחו. כהן, תלמיד כיתה א', רעד מפחד משאגותיו של "הינדו השמן". דודו אחז בידו והרגיע אותו עת הלכו לביתו של הירש. הינדו יצא מצריפו, עיניו רושפות אש, הניף את הילד למעלה כמו תרנגול כפרות ושאג ביידיש: "אם עוד פעם תיידה עליי אבנים, אזרוק אותך לים".

רגלי הילד פרפרו, הוא רעד מחרדה. שנים לא עבר ליד צריפו של "הינדו השמן" וכמובן מעולם לא יידה עליו אבנים. היה זה רק כשבבית הספר לימדו אותו על השואה, אז סיפר לו אביו את קורותיו של הינדו. הפחד והחרדה פינו את מקומם לרחמים ולחמלה.

"הינדו השמן" לא עזב את נפשו ואת זיכרונו של כהן. לימים, כשלקח חלק בשיפוץ בית הכנסת של ילדותו, ביקש להנציח שם את הירש ועשה זאת בכל מקום שבו יכול היה ולאחרונה גם בספר שיריו "יונה מכנף הגעגוע": בְּיַלְדוּתִי סִפֵּר לִי אָבִי אֶת קוֹרוֹתָיו: אִישׁ פָּשׁוּט, שְׁבוּר לֵבָב שֶׁהִגִּיעַ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת וְאֶל סַף שְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה. חִיּוּךְ לֹא עָלָה עַל שְׂפָתָיו, מְרוֹרִים לְשֹׂבַע יָדְעוּ יָמָיו. הַגֶּרְמָנִים - כָּךְ סֻפַּר לְאָבִי - רָצְחוּ אֶת בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ וַאֲנִי לֹא הֵבַנְתִּי - אֵיךְ לֹא הִצִּיל? כֵּיצַד הִרְשָׁה? אֵיךְ לֹא מָנַע? אֵיךְ לֹא קָם וְעָשָׂה לַעְצֹר אֶת הָרָעָה?

החיפוש אחר הסבר לא יחדול עד שנחדול אנחנו, אלה שמנסים להבין את השואה, את האירוע, את הזוועה ובעיקר את הדרך לזכור ולהנציח. זה חיפוש סיזיפי ולעתים מתיש, אך אנחנו לא מצליחים להפסיק אותו. הוא הפך להיות חלק מאיתנו.

שורדי השואה, חלק מפאת גילם ואחרים בגלל האירועים אותם חוו, הולכים ונעלמים. המרחק מהאירוע גדל וזוועות חדשות באות עלינו. אנחנו מחפשים אנשים חדשים, אנשים נוספים, שיזכרו איתנו. אנשים שידעו לספר את הסיפורים ובעיקר, להנציח את הנספים ואת השורדים. כל עוד אנחנו זוכרים אותם - הם עדיין קיימים. 

הכותבת היא חוקרת שואה, סופרת, עורכת ועיתונאית