לימדתי לפני הרבה שנים בתיכון בליך ברמת גן, הייתי מורה לתלמוד ואחר כך מחנך. פתחתי שם כיתת לימודי פילוסופיה בכיתות י"א־י"ב. את התלמידים שאבתי מתוך התלמידים שהיו לי בכיתה י' בתלמוד, ומיכל רוזין - שלמדה אצלי תלמוד בכיתה י' והייתה תלמידה מאוד נמרצת ורגישה לשאלות של צדק - באופן טבעי הצטרפה ללימודי הפילוסופיה, ונוצר בינינו קשר מיוחד יחד עם עוד תלמידים מהמגמה.
שנים רבות לא שמעתי ממנה, עד שהיא התמנתה לחברת כנסת ושמחתי מאוד שאת הרגישות שלה לצדק והרצון לתקן את העולם היא לקחה צעד אחד קדימה. לפני שבוע היא התקשרה להזמין אותי לטקס המרגש שהיה בכנסת. היה לי מאוד מרגש ומחמיא שלמיכל יש זיכרון כל כך טוב מהשנים האלה בבליך ומהעבודה שלי כמורה.
בתקופה שלימדתי בבליך עשיתי דוקטורט בפילוסופיה, ושנתיים אחרי שמיכל סיימה עזבתי את התיכון עשיתי קריירה אקדמית. כשראיתי את כל המורים בחדר היו לי רגשות אשמה שלא נשארתי לעבוד במערכת החינוך. שם עושים את הדברים האמיתיים, לא באוניברסיטה. אני חושב שיש בעיה באקדמיה גם מבחינת העיסוקים וגם מבחינת המגע עם החברה - אנחנו מסתגרים יותר מדי במגדל השן.
הקשרים כמורה בבית ספר וכמרצה באוניברסיטה הם שונים. בעיקר שונה הקשר האישי שנוצר עם תלמידים כמו מיכל, שאחרי 30 שנה אני עדיין דמות משמעותית עבורה, וזה נדיר שיקרה באוניברסיטה - כלומר שהפרופסורים לא יהיו רק מקור של ידע אלא סוג של מחנכים. באוניברסיטה בכלל נדיר יותר שיתפתחו קשרים אישיים ותחושת חיבור הדוקה כזו בין מורים לתלמידים.
לצערי יש הרבה פרופסורים שלא יודעים את שמות הסטודנטים שלהם ולא מנסים לדעת. שומרים על מרחק ועל גבולות, חושבים שעיקר תפקידם זה לשבת בחדר ולעשות מחקרים. מובן שיש גם הרבה אחרים, אבל במערכת החינוך ובבתי הספר יש הרבה יותר אפשרות ליצור את היחס האישי הזה ולהשפיע על עיצוב העולם של הילדים.
הכותב הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה ויו"ר האגודה הישראלית לפילוסופיה