לאחרונה פיתחתי אלרגיה למה שמכונה "מוזיקה ישראלית". החל מלקבל עוויתות בקצה העין וכלה בעליית הדם מהוורידים למוח. אל דאגה, לא קפץ לי שום גן, פשוט אני לא יכול להקשיב לאף שיר שנכנס בטווח הצ'יזבטרון ועד קוויו הסוגסטיביים ההולכים והמתעמעמים בעשור האחרון. צריך גם להוציא מהמשוואה את האיכות, הרדידות, היופי והנוסטלגיה, הם לא הגורמים, מפני שכמו בכל כלונס מוזיקלי מוגדר יש בו הכל מהכל. העניין הוא, שכאשר נגשתי לבחור תקליט "ישראלי" – נעצרתי, חשבתי על התקופה, האנשים שעשו אותה ואלו המקשיבים לה והכל ירד. 
 
כן, ככה מעאפן. יש לי בעיה עם המנגנונים הסגורים, החונטות, הקליקות והאוריינטליזם. גם כשאני מפעיל בכuח איזה פלייליסט יוטיובי שליקט בדרך אלגוריתמית את מיטב קליפי ערוץ 24 אחרי השעה שתיים בלילה, אני נרתע, מתקפל ומעביר לרשימת הפריוריטיז שכבר מוטמעת שם. כן, אני אשכרה מקשר שיר לסוגי אנשים כמו שלילת שם של ילד שנולד, בגלל זיכרון לא טוב ממישהו שנקרא כמוהו. ואין לי ילד. ואין אפילו אחד בדרך. ואני לא אוהב את השם יוגב. 
 
ברור שזה לא רק סוג האנשים שמשפיע, גם אין לי שום דבר נגד האנשים עצמם באופן אישי, פשוט קשה לי עם ההתכנסות התרבותית שמגיעה מהכיוון המערבי, למרות שאנחנו בלבנטינלנד. גם התקופה שבה נכתבו השירים והלחנים, המקום המרכזי שהם תפסו בסיפורה של החברה הישראלית וההייפ העלאק סקסאפילי שמנסים לדחוף לנו בכל מיני "סוף עונות התפוזים" למיניהם, מבאסים ומעקרים את רצון שלי לשמוע אותם. ומה יהיה עם הסיפורים של ההוא מהקיבוץ שעבר ליד בן דוד של ויזלטיר שניגן על בס ומשם הם הלכו יחד ברחוב המסגר ופגשו אחיין של אחד הבנאים ובדיוק נגמר להם הכסף, אז הם הלכו לערבב את הטיח כעוזרי במה אצל מאיר אריאל ומשם איכשהו תמיד, אבל תמיד אם קיבלו קריצה ממישהו שישב ב-"כסית" שהפיחה בהם את רוח העשייה.

אני לא מזלזל חלילה בסיפורים, אבל תמיד הם נשמעים אותו דבר ברדיוס איילון-ירקון. וכידוע, אנחנו מעתיקנים בני מעתיקנים והמקוריות ברעיונות ובשירים שואפת לאחוז זניח. אפילו התוכניות שמספרות את הסיפורים עליהם מריצות את אותן מיתולוגיות בלופ. היופי או הבעיה במוזיקה בכלל היא שהיכולת שלה לשוטט בשדות מטא פיזיים מצליחה למחוק לפעמים הקשרים רציונליים ושכל טענה או ברכה שאנחנו מייחסים לה הן בלעדיות לנו. אז כמו באוכל, שתייה, אופנה, ספרות ואמנות – הדעות האישיות שלנו על מוזיקה נובעות מטרנדים, למידה וקשר אסוציאטיבי וכשנגמר החשק חוזרים למקורות. אז מעכשיו, אני שוכח את כל מה שלמדתי מחוץ לשכונה אחרי גיל שמונה עשרה וכל בוקר, מדי קו 531, בדרך מהבית למשרדי המערכת, אני מפנק את עצמי במוזיקת דיכאון-טורקית משובחת. כי אם כבר להעתיק ז'אנרים אז שלפחות לא יסתירו את זה.
 
קשה שלא לקלוט את אי הנוחות של הנוסעים המזדמנים שמסביבי, הם רוכנים קדימה בחשש וזה כולל את כולם, מכל בארבע כנפות הספסל. עם כל הכבוד לסיליקון שעוטף את אפרכסוני האוזניות, גם הוא לא מצליח להחליש את הצרחות הנעימות של אג'אר וחיים דדון. באי רמת השרון הם מגיבים הכי בולטים, אבל איזה כיף זה. רק לאחרונה ראינו את אביב גפן מקשקש על טקסטים פח בתוכנית תחרות שירה ועל זה שלא צריך לזכות במקום הראשון כדי להיות אמן אמיתי, אלא להגיע לקהלים שלך דרך האמנות. הוא טוען שעל המוזיקה לא להיות רדודה ושלא תיפול למכנה המשותף הנמוך.

אג'אר - מוזיקה שלא מסתתרת מאחורי מוצאהאג'אר - מוזיקה שלא מסתתרת מאחורי מוצאה


הבעיה של מר גפן היא שבאמנות אין נמוך וגבוה. מדידה שלה או הצבה של ז'אנרים על פי איכות היא לא יותר מהרחקה אליטיסטית. דווקא ספיר סבן, הזוכה, ששרה בטורקית את שיר הגמר, הצליחה לבצע מעשה חתרני לכשעצמו במדינה שכל זיקה אזכור או ממדינת איסלאם זוכה לביקורת. סרטון האודישן שלה למשל רץ ביוטיוב וזכה לאלפי צפיות ותגובות אוהדות בטורקיה. על לינט הישראלית שמעתם? גגלו.
 
אל תתחילו איתי עכשיו בעירוב תרבויות, תמיד יש חזק וחלש. איש חכם אמר פעם: המדינה הזאת מלאה פרדוקסים ומי שיודע להשתחל בין לבן יודע גם לעשות עליה קופה. אז אף פעם לא קניתי או אהבתי שירי מזרח מערב, נכון שיש השפעות הדדיות אבל כשזה מתנגש יחד זה לא יותר מנחמד, אחרי השמעה או שתיים זה הופך למאוס. אני גם יודע שיש אנשים שחוטפים חררה רצינית כשהם שומעים פיור דיכאון או כל שיר שמכיל את הכלים: קאנון, חליל, זורנה, באגלמה ורבעי טון. אני מבין לגמרי מאיפה זה מגיע. מבחינתם זה נחות. זה עוד שיר גנרי "במזרחית". זה שם. כאילו שהרוק והבלוז צמחו בשירותים של ה-"רוקסן". מעניין אם חסידי כרמלה גרוס ואגר מוכנים לקחת תחת חסותם את נתן גושן או שחברי תערובת אסקוט רואים בעצמם את עילי בוטנר וילדי החוץ. אם נעלבתם מההשוואה תבדקו את עצמכם. כי נכון, אין קשר, כמו שאין קשר בין עופר לוי למושיק עפיה. הקשר היחיד ביניהם הוא שהם הודרו. בום.

נכון לרגע זה לא מצאתי את הנסיוב. גם לא דחוף לי למצוא אותו, כמו שלא דחוף לאנשים להפסיק לזקור אוזניים ולמלמל בחמת זעם כשהם שומעים אקורד מסתלסל מהרכב ליד, או כשמישהו במשרד מפעיל, אפילו בטעות איזו תחנת רדיו בערבית. ה-"תעביד את החרא הזה" מאיץ מאפס למאה בשבריר שנייה, בדיוק כמו שקורה לי כשאני שומע את שלומי שבן. נננננן!