"אנו יוצאים לסבב ראשון וקצר במגרשים. רק זמן ותוצאה בבקשה חברים". כך היה פונה אלינו מאיר איינשטיין בכל שבת בשעות אחר הצהריים, כשהגיש את תוכנית הרדיו הפופולרית "שירים ושערים". פופולרית, אמרתי? אין, לא היתה ולא תהיה תוכנית בעלת שיעורי האזנה כאלה. קולו הרועם של מאיר היה חלק בלתי נפרד ממנה. נדמה לי שמעולם לא קראתי לו מאיר. רק מאירק'ה. והוא היה עונה: "מה חדש, צח?".



לימים, כשהפך לכתב הכלכלי של הרדיו, אני זוכר איך פנה אליו המנהל דאז, גדעון לב ארי, והבהיר לו כי לא נראה לו שמכובד שימשיך לשדר שידורי ספורט ובמקביל לראיין את בכירי המשק. "זה בסדר גמור", ענה לו מאיר בנחישות. חרף הקידום לתחום הכלכלה, לכתב קול ישראל בצפון הארץ ולמגיש התוכנית "הכל דיבורים", לא היה מוכן מאיר לוותר על בבת נפשו - שידורי הספורט. מקצוען, כבר אמרתי? ועוד איזה מקצוען. מאיר הגיע לכל שידור מוכן מכולם וידע כל פרט וכל רסיס מידע הקשור לשידור שבפניו הוא ניצב.



הפעם הראשונה שנתקלתי בו מקצועית היתה במחצית השנייה של שנות ה-70, כשהצטרפתי לצוות הספורט של קול ישראל. באותה עת מאיר חי בלונדון, שם למד תקשורת. גדעון הוד, אז העורך הראשי של המחלקה והאיש שהביא את מאיר לשדר, אמר לי: "הנה מספר הטלפון בביתו של איינשטיין, תזמין במרכזייה הבינלאומית שיחת עיתונות ללונדון לשעה 17:00 וקח ממנו שתי דקות מוקלטות".



לצעירים שבכם זה בוודאי נשמע מוזר, אבל אז, כדי להתקשר לוחו"ל היה צריך להזמין שיחה בינלאומית, ושיחת עיתונות היתה מקבלת קדימות. כל דקה בערך היו עולים פיפסים על השיחה כדי להזהיר את המתקשר שהשיחה מתארכת ומתייקרת. לכן כשהזמנתי את השיחה אל מאיר נדרשתי לבקש "שעון בצעד", כלומר בלי הפיפסים המרעישים והמפריעים לשידור. מאז זה הפך לנוהג. בכל יום שבו הייתי משובץ לעבודה, הייתי מגיע לאולפן הספורט ומתקשר אל מאיר דרך המרכזייה הבינלאומית. בלי להכירו אישית, אלא רק טלפונית, הבנתי במהירות שמדובר במקצוען. ביקשתי שתי דקות וקיבלתי שתי דקות. על השנייה.



לפני כשנה הבחנתי שהוא מתקשה בהליכה. "מה קרה?", שאלתי. "הכל בסדר צח. נתפס לי שריר בגב. קצת פיזיותרפיה ויהיה בסדר", ענה. בהמשך, כשישב בכיסא גלגלים דבק בגרסתו שיש לו בעיה בעצב ושהכל יהיה בסדר. כזה היה מאיר. אף אחד לא קיטר, לא התלונן. שמר בקאות על פרטיותו. כשראיתי לראשונה בכיסא הגלגלים הייתי בהלם מוחלט. הוא הבחין בכך וחייך: "תהיה רגוע, יהיה בסדר".



מאירק'ה, איש יקר, נוח בשלום על משכבך. אם ידליפו לך שם בשמיים שהמונים יגיעו היום ללוות אותך בדרכך האחרונה, בטח תשאל "מה לי ולכל הרעש סביבי?". אבל הפעם לא שאלו אותך. לא נתנו לך להיות הפוסק האחרון כפי שתמיד רצית להיות. אתה ראוי לזה. הותרת חלל ענק.