הרבה נאומים פומפוזיים הושמעו בימים האחרונים, וכולם דיברו על עיר הנצח, הלוא היא ירושלים, שתהיה לעולמי עד בשליטת העם היהודי. שני חלקיה אוחדו במלחמת ששת הימים, לפני כ־50 שנה, כך נאמר, ולא יהיה עוד מצב שבמסגרתו היא תחולק שוב; גם אם הערבים יתחייבו בפני טראמפ המתעתע שלאחר שניסוג לגבולות הקו הירוק, ייתמו דרישותיהם. ואני לא מאמין לא לאלה, הנואמים לבושי המחלצות שהגיעו לאירועים עמוסים ברצון טוב, ולא לערבים המנסים לשפר עמדות מול עולם שכבר מאס בבעיה הפלסטינית.

בחנתי את רשימת הנופלים במערכות ישראל, ערב יום הזיכרון, ולא מצאתי שם את שמותיהם של אלה שנרצחו בידי הערבים במהלך השנים שקדמו להקמת המדינה היהודית. שאלתי את עצמי מה הסיבה להדרה הזאת. כלום באמת חשב מישהו שנשכח שגם להם יש חלק בתקומה של העם היהודי, אם שמותיהם יצוינו ברשימה נפרדת? לא מצאתי שם, למשל, את שמו של יוסף חיים ברנר, שנרצח ב־2 במאי 1921 סמוך לגבול יפו, בשטח הידוע כיום כאבו כביר, עם שישה מחבריו. גופותיהם נתלו על חומת בית קברות סמוך. ברנר, מחלוצי הספרות העברית המודרנית, מתרגם מחונן, פובליציסט והוגה דעות, לא עשה רע לאף ערבי. הוא לא גירש איש מביתו. הוא גם לא ביקש לנשל את הערבים מאדמותיהם, ואלה שרצחו אותו אפילו לא ידעו מי הוא. הם ביקשו לרצוח יהודים. לא כדי לסלול את הדרך להקמת מדינה משלהם. בלקסיקון היהודי נקראו מעשי הטבח של הערבים ביהודים באותה העת “מאורעות תרפ”א”.

כתשע שנים לאחר מכן - ולא שבין לבין חדלו הערבים ממעשיהם הנפשעים - שוב פרצו פרעות המוניות. הפעם רצחו הערבים כ־130 יהודים ופצעו עוד מאות. חלק מן הנרצחים עונו לפני מותם. ושוב לא מצאתי שמישהו מן הנרצחים במאורעות תרפ”ט עשה דבר כלשהו שהצית את מה שקרה. אליעזר דן סלונים, אשתו ובנו בן הארבע, לדוגמה, שהתגוררו בחברון, לא ביקשו לגזול דבר מן הערבים. הם נטבחו בביתם.

אז עכשיו באים ומספרים לנו שהערבים הפכו לרודפי שלום. הם מעולם לא היו כאלה, והם לעולם לא יהיו כאלה. לאורך הדורות הם רצחו אלפי יהודים; לא כחלק ממאבק לגיטימי לעצמאות, וזאת האמת. הרבה זמן לפני מלחמת ששת הימים פתחו הערבים, שהיום מבקשים הכרה כעם הפלסטיני, במסעות ההרג שלהם. בכל פעם היה להם תירוץ אחר, אולם המטרה הייתה תמיד אותה המטרה. להרוג יהודים באשר הם יהודים; ואם אפשר, לטבוח גם בבני משפחותיהם, להתעלל בנרצחים לפני שהם נופחים את נשמתם ולבזות את גופותיהם. קראתי שוב ושוב את תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל ולא הבחנתי אפילו בקמצוץ של רצון מצד הערבים לחיות לצדם של היהודים בשלום. לא כשהיישוב היהודי מנה כמה עשרות אלפים, ולא כאשר הוא גדל תוך הפרחת השממה בת מאות בשנים.

ואם לחזור לרגע לנושא ירושלים, קודם כל צריך להעיף לכל הרוחות את המשקיפים מטעם האו”ם היושבים בארמון הנציב. הם נמצאים שם מאז תום מלחמת השחרור, ועתה שוב אין לנוכחותם שם כל תכלית. קווי שביתת הנשק שעליהם השקיפו בעבר כבר לא קיימים. וכל מה שהם רוצים הוא להדגיש שהאו”ם אינו מכיר באיחוד העיר ושליהודים אין כל זיקה לירושלים כולה.