בטקס הענקת אותות לחיילים מצטיינים, שהתקיים כבכל יום העצמאות בבית הנשיא, הבטיחו ראשי המדינה להורים המצטיינים כי "יעשו הכל כדי להחזיר את בניהם ובנותיהם הביתה בשלום". זו אמירה יפה, אך לא שלמה ומטעה. זו אמירה שמקרינה על החברה כולה ואומרת במילים אחרות כי משימתו העיקרית של החייל בצה"ל היא לשרוד.

ביצוע המשימות אינו נמצא אפילו בעדיפות שנייה' כי הוא לא מוזכר. בחברה בישראל - במגזר הציבורי, הפוליטי ואפילו בחלקים רעים של המגזר העסקי, יש לעתים רצון לשרוד בתפקידים ולהימנע מלחולל שינוי בעת ביצוע התפקידים. יש רצון לשרוד בתפקידים במשך שנים רבות בלי ליטול סיכונים, כדי שלא להיכשל. בכך שאין מחוללים שינוי מונעים הוספת ערך למערכות הביטחוניות, העסקיות, הכלכליות והמערכתיות. וכאשר אין מוסיפים ערך, נפגע כושר התחרות, שהוא ערך קיומי בכל התחומים.

כאשר אני אומר "ערך תחרותי", אני מתכוון לתחרות קיומית מול צבאות וטרור שמקיפים אותנו, מול מתחרים של התעשייה בשוקי העולם, מול מתחרים בקרב נותני שירותים ומתחרים בתחומי שירותי המדינה לאזרחיה מול מדינות אחרות. כאשר אדם מתייצב לתפקיד, בכל דרגה ודרג, עליו לתכנן בראש וראשונה את היעדים שהוא מציב לעצמו לתקופת כהונתו, מדידים ככל שניתן, ואת האנשים לביצוע היעדים. לאחר מכן על האדם הזה לפעול במשך כל הכהונה לביצוע המשימות שנגזרות מיעדיו.

בלי תחרות אין הישגים

אם לא כך יעשה, ומשאת נפשו של האיש תהיה רק לשרוד את כהונתו, לא יהיו הישגים ולא יהיה קיום למדינה, כי, כאמור, נאבד את כושר התחרות הקיומי.

הדבר נכון לכל תחומי החיים: החל מספורט, דרך עסקים וכלה בצה"ל. כולנו מתחרים על הקיום. כאשר היעד של מנהלים הוא לשרוד, הם לא יבצעו דבר ממשי שכרוך בסיכון, אלא יתמקדו ביצירת מראית עין של הצלחה בעיני התקשורת, ובכך די. וזו רעה חולה. זה קורה כבר היום, בעיקר במגזר הציבורי, שבו התקשורת קובעת מה נחשב הצלחה ומה נחשב כישלון. והרי התקשורת לא מבינה לעומק בכל התחומים, ולכן פסיקתה תהיה לרוב שגויה ובלתי מבוססת.

ירושלים היא מקום מרכזי בחיינו, וממנה יוצאים דברים חשובים באירועים חשובים, ובהם גם הענקת אותות לחיילים מצטיינים ביום העצמאות. אני מצפה שבטקס הזה ובטקסים אחרים תינתן להורים הבטחה אחרת מזו שניתנה השנה. שזו תהיה לשון ההבטחה של המנהיג: "אני מבטיח לכם כי נחנך את בנותיכם ובניכם לדבוק במשימות שיוטלו עליהם ולבצען, ולאחר מכן ישובו בשלום לבתיהם".

לגיבוי האמירה הזאת שאני מציע, אוסיף כי קיים חוזה בין אזרחי ישראל למדינה, והוא מתומצת בשבועת האמונים לצה"ל, שמצהיר החייל בעת קבלת נשקו האישי. בשבועה יאמר החייל, בין השאר, כך: "לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים, להקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל".

מצה"ל, כור ההיתוך וכור החינוך הלאומי, אקיש על קיומנו כמדינה ואקרא לכולנו להוביל קריאה חדשה, שהיא בבחינת ערך קיומי, לאמור: כדי להתקיים כאומה חזקה ובת קיימא יש להתקדם ולשנות דברים בכל תפקיד ולא לשרוד את התפקיד. כך אנחנו נותנים סמכות ליטול סיכונים, מסיכונים כלכליים ועד סיכון חיי אדם. ללא סיכון לא נוכל לקיים את כושר התחרות הלאומי מול אויבינו ומתחרינו, ולא תיכון הצלחה בשום תחום. למען הסר ספק, אינני מתכוון להסתכן במסירת שטחים ללא תמורה לאויב שרוצה להשמידנו.

הכותב הוא תא"ל במיל', חבר מועצת הביטחון לישראל ומחבר הספר "ללכת עם האנשים".