אחריות: השליטה הכה ממושכת בעם אחר עושה את ישראל, אם תרצה ואם לא (והיא לא) אחראית לגורלו. זוהי אחריות כובלת, כבדה, מעיקה לעיתים קרובות, כזו שחשים כלפי ילד שלא מעוניינים בקיומו. אבל הוא שם. האחריות הזו גורמת למדינה, בלית ברירה, לטרוח פה ושם ולדאוג למחסורו, ואז לכעוס על עצמה ולשנוא אותו. אבל על אלה בסעיף נפרד.

את היתום מגיל עשרים חודש, האחריות מטרידה לא פחות. בהיעדר אב להסתמך עליו – לא משנה כמה טובים ממלאי התפקידים האחרים – הוא נוטל על עצמו אחריות רבה מדי - לעצמו. מטיל את קשייו על כתפיו ואפילו לא חולק אותם כי יש לו תחושה שאין לו עם מי. האחריות הזו היא עול, משא כה מכביד עד שהוא משתלט על החוויה ודוחק כל שאיפה. ואם הייתה זו רק אחריות עצמית, עוד אפשר היה לחיות איתה. הבעיה היא שתחושת האחריות, המפותחת והמחייבת מדי, פולשת גם לחייהם של אחרים, אנשים קרובים הזקוקים לכך שתפרוס עליהם אחריותך. למעשה, אולי הם אינם זקוקים לכך כלל, אבל אתה לא יכול להשתחרר מההכרה המחניקה שהם צריכים כאוויר לנשימה את מטריית האחריות שלך. אז אתה פורש אותה, ולפעמים חושש שתקרוס תחתיה.

תחושות אשם

אם אתה בן אדם, או מדינה של בני אדם, אתה לא יכול לכבוש מישהו, לשלוט בו, להשתלט על נחלתו, לכפות עליו את נוכחותך ונהליך, לשטר אותו – ולא לחוש אשמה. גם מאהבי הרגבים שמעבר לקו הירוק עשויים להגיב לעיתים באי נוחות, או ביותר מזה, נוכח כאבם של האנשים האחרים שחיים שם, עם או לא עם. הכיבוש, גם כשאינו מתכוון לכך, מייצר עוולות. עוולות מייצרות סבל ומצוקה. סבל ומצוקה מייצרים מוסר כליות. מדינת ישראל מתמהמהת כבר שנים בתור לטיפול דיאליזה. דחייה נוספת משמעותה סכנת חיים.

אתה אפילו לא יודע על מה אתה חש אשמה, אבל אתה חש. פיתוח, גידול, מוטציה, של מושג האחריות. הקלישאה הפסיכולוגית אומרת שילדים קטנים חשים אשמים באסונות שקרו להם. אולי היא תופסת כאן, אולי לא. מה שבטוח – ה"לא נעים" הממאיר הולך איתך לאורך כל החיים, והוא נרחב יותר ועמוק יותר מהסימפטום הפולני השכיח. הוא חוסם בדרך למעלה, הוא בולם בדרך לעימות, הוא מסוגל להעדיף אינטרס אחר על פני זה שלך, הוא מחבט ומייסר, והוא גרוע במיוחד כי אתה אפילו לא יודע למה.

בושה

נורא לא נוח להיחשב כובש שתלטן ואלים. נורא לא נוח להיות מוקע במעגלים אנושיים, חברתיים, מדיניים. ואגב תחושות האשם, נורא לא נוח להביט לפעמים לנכבש בפנים. גם אם הוא התחיל וכאילו לא הותיר ברירה וגם אם יש לנו זכות ואנחנו היינו כאן קודם, הנה, כתוב בתורה, וגם אם משתדלים לא להגזים. עדיין לא נוח. נורא. כי אפילו מדינה רוצה להרגיש לא רק צודקת, אלא מובנת, מקובלת ואהודה.

במישור האישי, היתמותי, הבושה נולדת מתוך האשם והיא בלתי מוסברת כמוהו. זו מין שלייה שעוטפת אותך מרגע שנלקח ממך המגן הראשוני, האבהי, ומשום מה אתה מתחפר בה ובוש בחריגותך. ודאי אם גדלת בתקופה שבה לכל ילד "נורמלי" היו אמא "נורמלית" ואבא "נורמלי". כאמור, זו לא בושה רק על עצם המצב החריג, החסר, הנכה, אלא על האחריות המסתורית לקיומו. ומי שמתבייש, לא פורץ ולא מעז. כאילו, כן. אבל אף פעם לא באמת.

מסכנות

לפנינו זרם חזק מאוד שחלקו שכנוע עצמי עמוק וחלקו אסטרטגיית יחסי ציבור חרוצה של העולם-כולו-נגדנו. תחושת הקורבן, על שורשיה ההיסטוריים, מועצמת עם המהלכים ונעשית מדיניות. במקום להתבוסס בתחושות אשם, זהו ניסיון ליצור כאלה אצל האחרים, כלפיך. וכמו שקורה בדרך כלל למי שמתנהל בצורה כזו, תחושות אשם הוא לא מצליח לעורר. אנטגוניזם, כעס ובוז, לעומת זאת, בהחלט.

היתמות, בעיקר זו המוקדמת, מולידה מסכנות באופן אוטומטי, עצמאי, ללא יוזמה וללא מאמץ. הרחמים הנעים לעברך בגלים, מכל הכיוונים ובכוח כמעט – גם אם מתוך כוונות טובות ממש – מעצבים את תפיסת המסכנות שלך. במובן זה, היתום הצעיר צריך להילחם כדי לא לתפוס עצמו כמסכן. וזה עובד - באופן חלקי. אפשר להדוף את הגישה הזו, לבטל אותה, לזלזל בה, האמינו לי שאפשר. קשה להתעלם כליל מקיומה וקשה עוד יותר שלא להישען לרגע על הרציונל שלה ברגעים קשים. להתנחם, כביכול, ב"מה היה אילו" ההיפותטי והפאתטי הזה.

הסתגרות ובדלנות

קונספציית "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" מתרוממת ומתעצמת במצב של כיבוש מתמשך. בתגובה הפסיכולוגית הבסיסית, אדם מותקף ומגונה מתבצר בתוך עצמו, משוכנע בצדקתו, מסתגר מפני העולם העוין. מדינה – אותו דבר. תחושת המצור וחוויית העוול מגבשים את ההתבודדות הזו ומקשיחים את שריונה. האומה "לא צריכה טובות" מקרוביה ומרחוקיה, מסתדרת טוב מאוד בעצמה (או כך, לפחות, היא אומרת לעצמה) ונעשית מנוכרת יותר ויותר משנה לשנה. כי אם אין אנחנו לנו, מי לנו – ומי אתם בכלל? וכך, הרצון שירצו בך, הטבעי והנורמלי כל כך, נאלץ לכבוש את יצרו ולהתכנס בתוך גטו הרגשות המסתגר.

העולם, במובן החברתי שלו, לא מפנה עורף ליתום ובוודאי לא תוקף אותו. אבל העולם במובנו הבסיסי ביותר, אם לגייס עוד טיפת פסיכולוגיה בגרוש, העולם הראשוני, ההורי, שמט את קיר המגן של יתומנו, או את רצפתו היציבה, והותיר אותו בודד וחשוף. מצב כזה עושה אדם הגיוני לאדם מתגונן ואף מתבדל. המון חברים, ידידים ומקורבים נמצאים סביבו. לכאורה, אין בחייו שמץ בדידות. למעשה, בתוך תוכו, הוא תוך תוכי, אני לעצמי ועצמי לי. זה לא אומר שלא קיים הרצון ברצייה. להפך, הוא רעב ותובעני. הוא קונה מעמד של צורך קיומי, ובשיחות נזיפה פנימיות מוקע ככפייתי, כ"תסביך הרצייה".

אי אמון

מגוחך, בשלב זה, לבנות על אמון ואף לצפות לקיומו. כשהעולם כולו נגדנו (והוא נגדנו, הוא כל הזמן אומר. ולמה לאחרים הוא לא אומר כלום, הא?), כשאנחנו מאוכזבים ונפגעים ואז מסתגרים ומתנכרים ואז מתגוננים ומתקיפים – באמת רציתם שניתן אמון? במי, בהם? זה נשמע לכם סביר? אז לא, תודה. אנחנו, כמדינה, כבר לא מאמינים לאף אחד ובטח לא מאמינים באף אחד. אמון הוא הבסיס לתחושת ביטחון ואנחנו, לביטחוננו, נדאג במו ידינו. אם כבר, ניתן אמון ואמונה בבורא עולם. הוא עוד אף פעם לא הצביע נגדנו באו"ם (ולמהלכיו שפגעו בנו יש לו בוודאי הסבר משכנע). חשדנות, אתם אומרים? אנטישמים.

לא, אתה לא מאמין. למעשה, התכונה המפותחת והמתוחכמת ביותר שלך היא הספקנות. הרי אין על מי לסמוך פה, ההיסטוריה הוכיחה לך מראשיתה, מראשיתך. אמון-יתר מזמין פגיעת-יתר ופגיעות, כשמזמינים אותן, באות. והנה, בלי ששמת לב, גבולות הספקנות מתרחבים למחוזות החשדנות. המנגנון האישי אמנם מאשר לך להתייחס באהדה לאפשרויות, להבטחות, למחמאות, ובעיקר לאנשים שמהם הן מורכבות – אבל לא לתת בהם אמון. לא את כולו, לא עד הסוף. למקרה שתהית, יש מחיר לחבל האבטחה של אי-האמון שנותר כרוך סביב מותניך. הוא לא מאפשר לגמרי לשחרר, לגמרי להשתחרר, ואולי – איזה פחד – לגמרי לאהוב.

פחד

מפחיד, כן. מפחיד באמת. מפחיד לחיות כל כך הרבה שנים בחשש ריאלי מגילויי אלימות מגוונים. לא איום תיאורטי שמוליד מחשבות הרואות צלי הרים כהרים – אירועים אמיתיים, רצחניים, חוזרים ונשנים, צפויים אבל מפתיעים. פחד כזה שאי אפשר להתרגל אליו או להתגבר עליו. הוא מלווה כל תושב, הוא מלווה את הקולקטיב והוא מכרסם ומאכל כפי שרק פחד אמיתי יודע לעשות. מעצב דמות חסרת שקט, תזזיתית, מבוהלת, מסויטת. דמות שמפחיד להיות בתוכה ומאוד לא נעים להיות במחיצתה. מי שמאמין, לא מפחד. ומי שמפחד, מוכן להילחם בכל רגע בכל אחד.

לעולם לא תדע אם זה בגלל ששומר הראש שלך נטש בנקודת ההתחלה, או בגלל כל מה שהתגלגל בעולמך בעקבות הנטישה. אולי זה בכלל בגלל שבאישיותך אתה די פחדן, בלי קשר לביוגרפיה המוקדמת שלך. בכל מקרה, אתה פוחד. פוחד יותר ממה שאתה אמור, יותר ממה שנראה לך שאחרים פוחדים, הרבה יותר ממה שהיית רוצה. נזהר ונמנע ונשמר – כי אתה שומר על עצמך. כזכור, אין אף אחד אחר שיעשה את זה במקומך. לא מדויק: הפחד שומר עליך, והוא עושה עבודה טובה. אכן מגן, אכן מונע פגיעה, אכן מצמצם סיכון – ואכן משתק לא אחת. או סתם תוקע אותך במקומך.

זעם

גם המדינה עם הבסיס הכי בריא – וכולנו יודעים שכזה אין לנו – לא יכולה שלא לכעוס במציאות כזו. לכעוס על האויבים, בעיקר, כמו תמיד, על הקרובים, שכופים עליה בעצם קיומם קיום מבוהל ומסוכן. לכעוס על שאר העולם, שבמקרה הטוב לא שם זין ובמקרה הרע מבקש רק להרע. לכעוס על עצמה, שאלה החיים הקשים והמכוערים שיש לה, והכי נורא – את האפשרות הזו היא תעלה רק לעיתים ממש רחוקות ורק ברגעים על סף שבירה – שהאחריות לכל החרא הזה היא באמת שלה. וככה מדינה מסתובבת כל הזמן עם זעם עצום בבטנה ומחפשת מה לעשות איתו והוא מחפש מה לעשות עם עצמו. ועוד לא נולד הזעם שנשאר מובטל.

לסביבה זה יישמע מופרך. איש נחמד ומשעשע וקליל כזה, כאילו – על מה הוא כבר יכול לכעוס? שגמרו לו את הגלידה? אבל משהו בו כועס. רוטן, מתמרמר וכועס. זה איכשהו יוצא על שטויות: ויכוחים שוליים, אכזבות זניחות, פרנציפים קטנוניים. ועדיין, הוא תמיד שם. כעס של פחד, של חוסר ביטחון, נשק של מתגוננים. לומדים להסוות אותו, לאפר, להצניע, כמעט להסתיר. עד שכאמור, זעם, כמו זעם, מתפרץ בסופו של דבר. אלא מה? זהו לא סופו של שום דבר. הזעמן הקטן חוזר בכל פעם למקומו, מתייצב על משמרתו הרעועה ומצפה להזדמנות הבאה שבה יתפרץ מחדש, לשווא.

תוקפנות

המשוואה הבאה היא אלף בית של חשבון פשוט: אי אמון + פחד + זעם = תוקפנות. זה לא יכול ללכת לשום מקום אחר. ודאי לא כשהרקע הוא חוויית היומיום בשטחים, במתח כזה, באווירת סכנה כזו, מול אנשים עוינים, מושפלים ומתוסכלים. כל קשת התחושות הלאומית שלנו צובעת שמיים קודרים ומאיימים ויורדת אל הארץ כמשקע של אגרסיביות שבשגרה. התוקפנות הזו, שמתגלה בכל מקום, פנים רבות לה. והפנים המכוערות ביותר הן האכזריות (בשורוק). כל כך מכוערות, עד שגם כשהן מופיעות מולנו במראה, אי אפשר לשכנע אותנו שהן באמת שלנו.

קצת מביך לאדם לא-הכי-לאומי להודות בכך שהמנגנון שלו והמנגנון של מדינתו פועלים בצורה דומה. כי גם אצלו המשוואה תקפה. ואין צורך בפלסטינים מדוכאים מול העיניים כדי לשחרר את התוצאה. היא מגרגרת לעצמה בעצבנות אי שם בפנים, ממתינה שידידה הזעם יתגבש ויפרוץ ואז תופסת אומץ ונתלית על גבו, מסתערת לעבר העולם. היא מוטמעת בדיונים אידיאולוגיים, בהתנצחויות כדורגל, בהומור קוטל, בשמחה לאיד, היא הולמת כמתאגרף זריז בנקודות ובמהירויות לא צפויות, היא ערמומית ומוסווית – או ישירה ובוטה. גם התוקפנות הזו, האישית, הפרטית, שנולדה בנסיבות הפקרה ואין אונים, יכולה להיות אכזרית לפעמים. וכאן, הסובבים הם אלה שלא מאמינים.

בלבול

המלחמה ההיא, ובעיקר תוצאותיה לטווח ארוך, שינו את פני המדינה במובנים רבים שעולים על הקלישאה. טרפו את מה שהיה ויצרו משהו אחר, שלא תמיד ברור מהו. הנפגעת העיקרית היא הזהות העצמית: מדינה גואלת או כובשת, חברה בריאה וצודקת או מדכאת ומנצלת, אור לגויים או חושך על פני תהום. משבר זהות ממש, שמעורר בלבול ומבוכה ומטלטל את שאלת הקיום הבסיסית והחשובה ביותר: מי אני, לעזאזל? וכשחלקים שונים חושבים שהם יודעים את התשובה, ומשוכנעים בנכונותה, כל אחד מהם מושך בכוח לכיוונו. אופס, קרע.

בואו לא נתבלבל: אני יודע מי אני. ואני יודע מה יש לי. מה שאני לא יודע, הוא מה אין לי. מעולם, כבר חמישים שנים, לא הצלחתי לאפיין עד תום את ההיעדר. כפי שעיוור מלידה לא באמת יודע מה יכול היה לראות. אי הידיעה שבה ופוערת את סימן השאלה הגדול ההוא מעל חיי: מה היה אילו? מה הייתי אילו? מה הפסדתי, מה השתנה, מה יכול היה להיות – ולא יהיה? כאב הפנטום הזה, של האיבר החסר, מתעתע ומטריד, בעיקר כי אין טעם של ממש לעסוק בו. לעולם הרי לא אדע. האישיות מלאה, מגובשת, יציבה – יש אומרים אפילו לא רעה – אבל חלק ממנה תמיד יישאר מוצל ומסתורי. החלק שלא ברור לו איך הייתה האישיות הזו נראית אילו זכתה לאחד מתנאי ההתפתחות הראשוניים ברשימה.

פסימיות

יכול להיות שזה בגללנו. יכול להיות שזה בגללם. יכול להיות שזה בגלל המצב הבלתי אפשרי ששם כאן אותנו ואותם. נהרות הדם הרע שזרמו בעורקי הארץ ויושביה משני עברי הקו, מאז חצינו את הקו, הטביעו את דוגית האופטימיות שחשבה לשוט בהם. אם הייתה פעם תמימות, היא התחלפה בשרירות לב. לא חלו באזור שינויי אקלים ב-50 השנים האחרונות, ובכל זאת, האקלים נעשה יותר אלים. המילה הכי קיומית, הכי שימושית, בשפה העברית היא "מאבק". על הכל מאבק, בכל מחיר מאבק. אומרים שקשה לגדל ילדים במציאות שלנו. אבל זה אפשרי. מה שכמעט אי אפשר לגדל במקום הזה הוא תקווה.

אולי זו לא בדיוק פסימיות. זו יותר תבוסתנות. הקלות היחסית שבה ההכרה מאתרת כשל. איזה שריר חסר, שריר אבהי כזה, שיחזיק באוויר את הזרוע המובילה, המפלסת, הפורצת דרך. משהו שיזין את היוזמה, שייצב את המבנה הקונסטרוקטיבי. משהו לבנות עליו. לפעמים החוליה החסרה נראית כמו אומץ. לפעמים כמו נחישות. לפעמים אפילו סתם כמו סבלנות. לא הייתי אומר שהיא מסרסת, בהיעדרה, הייתי בהחלט אומר שהיא מחלישה. היא עומדת תמיד בדרכך אל השלב הבא, השלב שאף פעם לא נהיר מהו. ומעבר לשלבים הבאים, נמצא האופק. אותו כבר ממש בקושי רואים.

מה נשאר לומר

אז לא, זה לא היה כדאי. בטח לא מה שנהיה מזה. אילו מדינת ישראל ואני יוצאים מחדש, כל אחד לעצמו, למלחמת ששת הימים, אנחנו כותבים לה המשך אחר. הסרט הרע פשוט דורש תסריט משוכתב. כי הקונפליקט אולי היה מוצלח, אבל הפתרון דפוק לגמרי. חבל שזה לא עובד ככה. חבל שאי אפשר לצרוח קאט ולצלם הכל מהתחלה. עכשיו נתקענו עם ההפקה האיומה הזו, ואין לנו ברירה אלא להתמודד. לחיות איתה. זה אומר שנצטרך לחיות גם עם עצמנו. חתיכת אתגר.