כמי שחיה בעיראק במשך 20 שנה, בתקופה של תהפוכות פוליטיות וחוסר ביטחון אישי, איני יכולה לעבור לסדר היום נוכח גלי האהדה המגיעים מעיראק והתמיכה בישראל נגד הטרור הפלסטיני. הדבר התבטא ביתר שאת במשבר הר הבית האחרון. מאז נפילת סדאם חוסיין נחשפה עיראק לשני תהליכים מקבילים: מצד אחד דמוקרטיה שלטונית למראית עין, ומצד שני חופש ביטוי בתקשורת בצל מלחמת אחים, שלא ידעה עיראק כמותה.

זכורים לי עדיין ימי הצום שהכרזנו עליהם בעבר מרצון, אנחנו, שארית יהודי עיראק, בימי חמישי כל שבוע, אחרי ההוצאות להורג של תשעה יהודים חפים מפשע בכיכר תחריר בינואר 1969, והחשש מפני צמאי הדם. בהשוואה לאותם ימים אפלים, אנחנו עומדים עתה בפני רעידת אדמה. יהודי עיראק בישראל מקבלים מכתבי תמיכה בישראל עם צילום דרכונים עיראקיים, ותגובות דומות מתקבלות גם בדף הפייסבוק “ישראל מדברת בערבית” של משרד החוץ. כבר שנים מתפרסמים מאמרים על תרומת הקהילה היהודית ששגשגה בעיראק עד ההחלטה “האומללה” ו”הטעות הפטאלית” של שלילת האזרחות העיראקית מרבבות היהודים אחרי הקמת מדינת ישראל.

מאז שנחשפתי כבלוגרית בערבית וגיבורת הסרט הדוקומנטרי “צל בבגדד”, הפכתי לכתובת עבור העיראקים ברשתות החברתיות. אני מקבלת בקשות לבקר בישראל, לעבוד בישראל או להגר אליה, וגם לתמוך בישראל. הקרנת הסרט “צל בבגדד” במדינות אירופה בפני קהלים עיראקיים הביאה לתחושה של אחדות גורל שלה שותפים כל גוני החברה העיראקית: סונים, שיעים, כורדים, אשורים, ארמנים ויזידים.

נדהמתי לראות איך בחור נמרץ בנורווגיה, שעומד מאחורי האתר Project Bright Future, הכין תוכנית אסטרטגית להשכנת שלום בין עיראק לישראל בתוך 30 שנה. בצד התכנון, יש ניסיונות להגיע לישראל כדי לפרוש את התוכניות בפני הנוגעים בדבר. קיימת אף רשת שמפעילה שלוחות שקטות בדרום עיראק, ותפקידה לגייס את המתנגדים, הרחק מעיני התקשורת, בגלל חוסר הביטחון ששורר בעיראק. יתרה מכך, נעשים מאמצים קדחתניים לארגן בעתיד הלא רחוק כנס של הידברות בין ישראלים ועיראקים בחסות ממשלת נורווגיה. חלקם של הפעילים אף נכחו לאחרונה בכנס ברודוס לציון 50 שנה לגירוש יהודי לוב.




בעיניהם, עיראק יכולה רק להרוויח מקשר עם ישראל




בזמן שהשלום הרשמי עם ירדן ומצרים סופג לא מעט ביקורת והאווירה הציבורית כלפיו עוינת לרוב, אנו עדים לרצון עז של החברה האזרחית העיראקית לסלול את הדרך ליחסים עם ישראל. זה בא לידי ביטוי ביוזמה של משכילים עיראקים שפונים אלי בבקשות של מפגשים והחלפת משלחות עם ישראל. תופעה זו מגובה בריבוי המצטרפים לדפי הפייסבוק שבהם פעילים יהודי עיראק בכלל ובישראל בפרט, כמו “משמרים את השפה העיראקית”.

מבחינת העיראקים, האינטרסים הם השולטים בכיפה. הרי אין לעיראק סכסוך גבול עם ישראל, ולעיראקים נמאס מהבעיה הפלסטינית אחרי שהשקיעו בה לתחושתם רבות. בנוסף, הם חשים שמצב העיראקים הורע בגלל גל הטרור שרבים ממבצעיו הם פלסטינים שהגיעו לעיראק והפכו לפצצות אנושיות. חלקם של העיראקים אף אומר שפלסטין היא בעיה פנים־ישראלית. ישראל בעיניהם היא עובדה מוגמרת, ומבחינתם לעיראק מותר לקיים עמה יחסים כמו עוד מדינות ערביות. בעיניהם, עיראק יכולה רק להרוויח מהקשר עם המעצמה היהודית במזרח התיכון, שהיא סמל לדמוקרטיה וקדמה.

האם ישראל צריכה להרים את הכפפה בתקופה כה הפכפכה באזור? דווקא במערבולת שעוברת על האזור, אנחנו זקוקים לידידים מהחברה האזרחית מכל הקשת הפוליטית.

הכותבת היא בלוגרית, עיתונאית ופעילה חברתית