בסוף השבוע נדונה עתירה של התנועה לאיכות השלטון ואחרים בעניין המשך ההפגנות בסמוך לביתו של היועץ המשפטי לממשלה ד”ר אביחי מנדבליט בפתח תקווה. השכנים המוטרדים כבר 40 שבועות וגם המשטרה סברו שהפגנה מהסוג זה דורשת רישיון וביקשו למנוע אותה.

שבוע קודם אף עצרה המשטרה שניים מראשי המארגנים. יצוין עוד שבשבועות האחרונים מתארגנת גם הפגנה נגדית באותו מקום ובאותה שעה של פעילי ליכוד, המפגינים נגד הלחץ שמופעל על מנדלבליט להגיש כתבי אישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. בקיצור, הבלגן חוגג ומפר את שלוותם של השכנים. בדיון בבג”ץ, שטרם קיבל החלטה סופית, עומתו זו מול זו הזכות להפגנה, שהיא נגזרת של חופש הביטוי וזכות התושבים לפרטיות ולשלווה.

כותב שורות אלה כבר הביע דעתו, שאין זה לגיטימי להפגין ולהפעיל לחץ לא הוגן על מנדלבליט. מדובר בהחלטה מורכבת, קל וחומר כשמדובר בראש ממשלה, והיא צריכה להיעשות בזירה סטרילית ללא רעשי רקע וללא הפעלת לחצים. ייתכן אף שההפגנות האלה נוגעות בעבירה ששמה “שיבוש הליכי חקירה”. אם כי אני אומר את הדברים בזהירות רבה, משום שזכות ההפגנה היא בהחלט זכות בסיסית וחשובה מאין כמוה בכל חברה דמוקרטית.

על אף שהדיון טרם הסתיים, מצו הביניים ניתן היה להבין את רוח הדברים של בג”ץ, כפי שעלו מאמירתו של השופט יורם דנציגר במהלך הדיון המשפטי. “הזכות של תושבי השכונה לשקט לא מתקרבת לזכות לחופש ביטוי ולזכות להפגין”, אמר. “במסגרת האיזונים היא נמצאת במקום מאוד נמוך למטה”.

מהאמירה הברורה והחדה הזו עולה בבירור כי לדעתו של בג”ץ, או לפחות לדעתו של השופט דנציגר, במדרג הזכויות, זכות ההפגנה גוברת.

האיזון בהחלטת הביניים, עד להחלטה הסופית הוא מידתי, אם כי קצת מעורפל. בעיקר מדובר בהגבלתה מספר המפגינים ל־500 בני אדם. מה, למשל, אמורים לעשות המפגינים הנוספים? לדעתי, על בג”ץ להוציא החלטה עקרונית. זאת, כדי שאחת ולתמיד תהיה אבחנה ברורה באשר למגבלות, אם ישנן כאלה, על חופש ההפגנה.