שלוש וחצי שנים, מאז הסתיימה מלחמת צוק איתן, לא התקיים בישראל דיון פומבי כה מפותח על המצב בעזה כמו זה שהתחולל כאן השבוע. שרים, גנרלים, כתבים צבאיים ופרשנים לענייני פלסטינים שאלו איך לעזאזל פותרים את הצרה. אבל מעטים חדרו עם הסכין, כמאמר הפתגם הערבי, אל תוך העצם. עזה מחייבת שאלות קשות. בראשן, מדוע איננו בוחנים לעומק את אופציית ההסדר עם חמאס. הסדר שאינו שלום ואף לא ברית, אלא מפגש אינטרסים, מהסוג שמנהיגי חמאס מציעים בשלל ערוצים זה כמה שנים.

שלוש אפשרויות עומדות בפני ישראל. לכבוש את הרצועה, להכיל את הבעיה, או ליזום הסדר. בשלושתן טמונים מוקשים. צה"ל ייצא להפיל את שלטון חמאס ולכבוש את הרצועה מחדש. מי ישלוט בה ביום שאחרי? מצרים הרי נפטרה ממנה ב־67'. ירושלים צהלה כי עזה נפלה לידה. גם קהיר שמחה, בדיוק מאותה סיבה. אבו מאזן? אף אם ירצה, או יבטיח מראש שייקח על עצמו את המשימה, ספק רב אם יצליח. עזה של היום אינה זו שנלקחה ממנו ב־2007. אוכלוסייתה ענייה יותר, מנותקת וזועמת על הרשות, וגורמי הכוח רבו והקצינו. אבו מאזן אינו רואה בה חבל ארץ שנתלש, אלא משא כבד. גם הוא, למרבה הפליאה, מנסה לברוח ממנה.

לפי ההערכה, בקרבות להפלת שלטון חמאס ייפלו בין 200 ל־400 חיילי צה"ל. היום שאחרי אינו מבשר טובות. כמעט שני עשורים מפינוי לבנון, עלול צה"ל לטבוע שוב בלוחמת גרילה על אדמת ניכר. המשימה האזרחית - ניהול ענייניה היומיומיים של הרצועה - תגבה מיליארדי שקלים מקופת המדינה. כל זה, ואין ערובה לכך שירי הקסאמים ייפסק.

מסרים חשאיים

את מדיניות ההכלה, או ההחלטה שלא להחליט, מיישמת ישראל ברצועה יותר מעשור. סכנותיה מוכרות לכולנו. מתיחות תמידית, כשאחת לכמה שנים מתפרצת למלחמה. תושבי יישובי עוטף עזה שבויים בידי משגרי קסאמים. צה"ל מתקשה להגן עליהם, והם נתונים לרצונה הטוב של חמאס. מלחמה נוספת תכלול ירי צפוף לעבר גוש דן, השבתת התעופה וירידה של מחצית מאוכלוסיית ישראל למקלטים.

יש גם סכנות עתידיות, כמו לידתו של דור עזתי שאינו מכיר ישראלים מקרוב, שגדל לראות בישראל אויב או מנצל ויפתח כלפיה תחושות נקם. יבוא יום וגם ההיבט המוסרי עלול להתדפק על דלתנו במלוא עוצמתו. הלב היהודי חונך אומנם להגן על עצמו, אך אין זו משימה פשוטה עבורו לדחוס שני מיליון אזרחים בתוך מחנה גדול, בידיעה שרובם המכריע לא פשעו.

מפגינים ברצועת עזה. צילום: רויטרס

אופציית ההסדר היא, על הנייר, המעניינת מכולן. הרעיון כשלעצמו פשוט מאוד, האתגר הוא בביצוע. ישראל תסיר את הסגר, ובתמורה תקבל גבול שקט. לחמאס אחריות מלאה לכך שאף רקטה לא תשוגר צפונה. ישראל, מצדה, תתחייב להעניק לתושבי הרצועה ומנהיגיהם חופש תנועה. לצאת לחו"ל כשירצו, לייצא ולייבא, לדוג ללא מגבלות. אין מדובר בהסכם שלום, והוא אינו כרוך בפינוי יישובים או בוויתור על אדמות.

ראשי חמאס מאותתים בעיקשות על רצונם להסדיר. המסרים מלשכותיהם הלכו וגברו מאז צוק איתן. הם נשלחים בצינורות דיפלומטיים או בהתבטאויות פומביות מרומזות, ומפוענחים היטב בישראל. האיתותים לוו גם במעשים. לפני שבע שנים הקימה הזרוע הצבאית של חמאס את יחידות ההבלגה, כוח מיוחד שרודף אחר משגרי קסאמים. ברצועה יש שלעגו להם וכינו אותם "משמר הגבול של ישראל". כפי שפורסם לראשונה בעמוד זה, במסגרת שיחות הפיוס בין חמאס לרשות, הביעה חמאס הסכמה חיובית להצעה מצרית להעתיק את הרגיעה בגבול עזה לגדה המערבית. התוכנית לא התממשה, כי הייתה חלק מחבילת הפיוס שנכשלה.

על התפרקות מהנשק, מרצון וללא תנאי, מסרבים בחמאס לדבר בשלב הזה. בראייתה, חמאס לוחמת להישרדותה ומצויה באיום קיומי. נשקה הוא אמצעי הגנה מפני חיסול. תפקידו לשמש גם קלף לחצים על ישראל במטרה לדחוק בה להסיר את הסגר.

בידוד אזורי

אצל ישראלים רבים, גם בעלי תפקידים בכירים, המחשבה על הסדרה עם חמאס מעוררת פלצות. ייתכן שהיא מתכון לכישלון מהדהד שיגבה מחיר דמים, אבל מפתיע לדעת שהיא לא נבחנה לעומקה על הנייר. אין גורם בישראל שהניח תוכנית מפורטת לפתרון ברצועת עזה, הכוללת את יתרונות ההסדר, מכניזם להתמודדות עם סכנותיו הביטחוניות, השלכותיו המדיניות ומשמעותו הכלכלית לישראל ולפלסטינים. לעתים עולות הצעות בנוגע לרצועה, אבל הן נקודתיות. למשל, תוכניתו של השר ישראל כץ להקמת אי מול חופי עזה, שישמש טרמינל סטרילי, בפיקוח ישראלי הדוק, ויעניק לאוכלוסיית הרצועה פתח לעולם. קפריסין, ידידתה של ישראל, הציעה להעמיד את נמל לימסול לרשות ישראל וחמאס. על פי ההצעה, בנמל זה יוקם מתקן בפיקוח וניהול ישראלי, שאליו יגיעו בדרך הים מטענים המגיעים לעזה או הנשלחים ממנה, בטרם ימשיכו ליעדם. סחורות שיישלחו לרצועה, ינחתו בלימסול וייבדקו, בטרם יורשו להמשיך, תחת פיקוח ישראל, לעזה בדרך הים.

ישראל וחמאס כבר מנוסות במכניזם אחד כזה. לפני שנתיים וחצי הונחה תוכנית מפורטת להכנסת מלט ישראלי עבור תושבי עזה שביתם נפגע במלחמה. בתיווכו של האו"ם הקים מתאם פעולות הממשלה בשטחים מנגנון שקבע את הכמות הנדרשת לכל בית אב, ודאג לספק לו אותה במדויק. המלט הובל במשאיות ונמסר במחסום ארז, תחת עיני פקחים ומצלמות וידיאו, באולם שהוכשר לכך. כל אחד קיבל בדיוק את מספר השקים שנדרשו לו, ורבים שיקמו כך את בתיהם.

נכון לעכשיו, התנאים האזוריים משחקים לטובת ישראל, אם היא תרצה לבחון אפשרות להסדר. דור המנהיגים הנוכחי של חמאס, שירש את האבות המייסדים, מבקש להיחלץ מתפקיד הילד הרע של השכונה וחותר לקבל לגיטימציה בינלאומית. חמאס מבודדת אזורית, מעמדה הכלכלי מטולטל. אפילו אחיהם ברשות הפלסטינית מפנים להם גב, ומנגד מעניקים לישראל יציבות יחסית. המצרים מוכנים להציע שירותי תיווך, והמוטיבציה שלהם בשיאה, מסיבות שלהם. מעמדה של ישראל איתן, והיא תגיע למהלך כשידה על העליונה, ובלי חרב שמונחת על צווארה. מדינות ערב ישמחו להשקיע כסף בפרויקט שיקום אמיתי של הרצועה. הם ישמטו מהאיראנים זירה של השפעה, וגם יחסלו מוקד אזורי של אי־יציבות.

ולמרות זאת, החוששים מהסדר - אתם יכולים לישון בשקט (ולהתפלל ש"כיפת ברזל" לא תכזיב). החשדנות בין הצדדים עמוקה והספקות בצד הישראלי מצויים בשמיים. איך אמר פעם עיתונאי אחד, אומנם על חזית אחרת: סכנת השלום חלפה.


הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל

tguvot@maariv.co.il