החגיגה התקשורתית והציבורית המתלהמת סביב פרשת מסרוני השופטת רונית פוזננסקי־כץ מצביעה על כך שאתה לא חייב להיות ראש ממשלה כדי לככב בפרשה עתירת אוויר חם ודלת בשר. מספיק גם להיות שחקן משורה שנייה או שלישית, בתנאי שהסיפור סקסי מספיק. אם הוא בנוסף גם מחובר לטבורה של פרשה תקשורתית גדולה אחרת: ברוך הבא למסיבה, אבל אתה בצרה צרורה. יכול להעיד על כך ח"כ לשעבר, יחיאל חזן, שנידון לארבעה חודשי מאסר על תנאי על מעשה קונדס חסר כל משמעות שלא יצר תועלת או רווח, לגוף או לאדם כלשהו. משהו שהיה ראוי לכל היותר לנזיפה בוועדת האתיקה של הכנסת.

כשם שאני שולל את העליהום על בנימין נתניהו ומשוכנע על סמך מה שפורסם שלא עבר עבירה פלילית, כך אני מתנגד לגישה המתלהמת כלפי השופטת פוזננסקי־כץ. לא כל מה שנראה רע ונשמע רע הוא עד כדי כך נורא.

ספק עם הציבור המזועזע מודע לשונות הייחודית שבתפקידו של השופט בדיוני מעצרים. בלי הבנת השונות היסודית הזו, אי אפשר לשפוט את האינטראקציה הייחודית בין התביעה לשופטי המעצרים. דיוני מעצרים הם החריג היחידי לעיקרון האדברסריות העומד בבסיס שיטת המשפט הנהוגה בישראל, שעל פיה השופט מותיר את הזירה לצדדים ורק לאחר הצגת עמדותיהם הוא מקבל החלטה. בדיוני מעצרים המצב שונה: משום שהחומר שבגינו מתבקש המעצר מוצג פעמים רבות לשופט ולא לסנגוריה כדי לא לשבש הליכי חקירה, הסנגוריה כמעט לא נמצאת במשחק והשופט חייב לגייס את כל הידע והניסיון שלו כדי לעמוד מול התאבון הקשה להשבעה של התביעה להשית ימי מעצר על החשודים.

בפרספקטיבה הזו נראה שאומנם הייתה התכתבות לא ראויה בין השופטת לתובע, בעיקר מטעמים של מראית עין, אלא שהיא נעדרה כל כוונה פלילית. להפך, כל כולה הייתה במסגרת פעולה שמטרתה להקל על החשודים ולצמצם למינימום את ימי המעצר.

המעשה החריג נוהלית, היה בעיקר מעשה ידיו של הפרקליט. הוא הצליח בדיוניים הפנימיים לקצץ את ימי המעצר המבוקשים ורץ לספר לחבר'ה, כלומר, לשופטת. והיא, במקום לצוות עליו להתאפק עד להודעה הפורמלית בלשכתה במפגש עם המשטרה והפרקליטות, הבטיחה לו להיראות מופתעת כדי להסתיר מחבריו בתביעה את ההדלפה החריגה, ובכך הצטרפה להתנהגות הלא תקינה של עורך הדין.

הנסיבות האירו פנים לשופטת, כאשר עניינה הגיע לידיים המנוסות של המשנה לנשיא העליון לשעבר אליעזר ריבלין, שהרגיע את ההתלהמות התקשורתית וקבע שאין במעשי השופטת אבק של פליליות. כל העניין עבר למישור המנהלי ויש לקוות שגם בדיון המשמעתי יימצאו שופטים החסינים ללחץ חיצוני, שימצאו את הדרך גם לעשות צדק עם השופטת וגם להרתיע מפני התנהגויות לא תקניות, שאפילו שאין בהן זדון הן מפלסות אפיק שעלול לשמש התנהגויות תמימות פחות. ריבלין, בהחלטתו, מצא את האיזון ונתן את הכיוון.

צל"ש לבלשים

כמה חבל שאי אפשר להעביר לריבלין את תיקי 1000, 2000 ו־4000, כדי שיקבע תוך 24 שעות אם יש שם ראשית ראיה לפלילים. יש סיכוי לא רע שזה היה מסיים את הפרשה, משחרר את הפרקליטות לתיקים אחרים ואת המשטרה למשימות אחרות ומפנה לראש הממשלה עוד זמן לטובת התעסקות בשורה של תחומים המשפיעים על חיינו.

היות שריבלין לא יעריך את המצב המשפטי בתיקי נתניהו, ימשיכו לשפוט את ראש הממשלה על בסיס הטלנובלה היומית "תיקים באפליהו", המשודרת כל ערב בשמונה בשלושה קאסטים שונים.

בשבוע האחרון העבירה משטרת ישראל לתקשורת הצעה לשיא שלא יישבר לעולם. על פי גרסתה בתיק 4000 מדובר בתשלום המופקע ביותר בעולם: מיליארד שקלים תמורת הטיה חיובית באתר חדשות לא הכי חשוב, ובעיקר במדור הרכילות שלו. 43 המופלאים שתמכו בחוק "ישראל היום", שסגירתו הייתה מזרימה תוספת הכנסה משמעותית לנוני מוזס, שהמובילים שבהם זכו ליחס מפנק מעל דפי "ידיעות אחרונות", עשו עסקה הרבה יותר משתלמת, ואף אחד לא חלם אפילו לזמן אותם לחקירת משטרה, למעט ח"כ איתן כבל.

תיק 4000 עוסק ביחסי הממשלה והתקשורת. אכן צריך לשקול בכובד ראש הענקת צל"ש לצוות הבלשים המיומנים שחשף את התגלית המרעישה שראש הממשלה גילה עניין בתיק התקשורת כדי להשיג השפעה על התקשורת. הם אפילו הצליחו לחשוף אייטמים תקשורתיים שלפיהם במו"מ עם יצחק הרצוג להרכבת ממשלת אחדות, דחה נתניהו את בקשתו של הרצוג לקבלת תיק התקשורת ואמר כי מוטב לו לוותר על ראשות הממשלה מאשר על תיק התקשורת. תשובה המצביעה אגב על יחס רגשי שרק עוול עקבי וקיפוח מתמשך יכולים להוליד. איזה הבדל בינו לבין דוד בן־גוריון. לבן גוריון הייתה קלאסה. הוא לא חלם להחזיק בתיק התקשורת. הוא פשוט קיבל את מהדורת החדשות ברדיו לאישור לפני שידורה. הוא לא התחבא מאחורי מנכ"לים שהופכים לעדי מדינה, אלא ערך את החדשות במו ידיו. באופן הכי אובייקטיבי, כמובן.




tguvot@maariv.co.il