אף שהיו גם רגעי חסד בהיסטוריה של פולין, עם מיליוני היהודים שחיו בה במשך יותר מאלף שנים, עברה האנטישמי, ופרט במאה האחרונה, לעולם יאפיל עליהם. פולין הייתה המדינה היחידה, מלבד גרמניה הנאצית, שחוקקה אז חוקים אנטי־יהודיים במתכוון.

העם הפולני בכללותו איננו אשם בשואת היהודים, אך כמו בארצות אחרות במלחמת העולם השנייה (ובמודגש צרפת), פולנים לא מעטים שיתפו פעולה באופן פעיל עם הגרמנים — ורבים אחרים עשו זאת באופן פסיבי. לצדם היו "יוזמות פרטיות", ללא קשר עם הגרמנים, כמו הטבח בג'דוובנה (הגם שהיו גם מקרים רבים של פולנים שהצילו יהודים מהתופת הנאצית).

לפולנים יש היסטוריה ארוכה של טעויות שנובעת מאשליות של עוצמה מדומה ומנטייה לראות את ההיסטוריה שלהם בראי עקום — וגם "חוק השואה" הפולני שייך לקטגוריה הזאת. הדיפלומטיה הפולנית, שממילא נאלצת בימים אלה להדוף גלי ביקורת מצד שותפיה ב"איחוד האירופי" על צעדים שונים בתחום המדיני והמשפטי, מצאה את עצמה בעקבות החוק הזה במצוקה שבהחלט הייתה מעדיפה שלא להימצא בה - אך אז, כאילו להוסיף חטא על פשע, בא הנאום הנבזי והמטופש של ראש ממשלת פולין מתיאוש מורבייצקי בוועידת מינכן על חלקם של יהודים, כביכול, בשואה. בכנסת נשמעו קריאות לניתוק יחסים, אך הממשלה החליטה בצדק שלא להישמע לעצות אחיתופל האלה, שכן, כפי שמנכ"ל משרד החוץ יובל רותם הדגיש, על אף שזיכרון השואה אכן מכתיב את גישתה של ישראל, הן בתחום הפנים והן בהתייחסותה למדינות אחרות — הרי דווקא עובדה זו מחייבת אותנו להבין שהערובה העיקרית, ואולי היחידה, למניעת שואות נוספות היא בקיומה ועוצמתה של מדינת ישראל, מטרה שאיננה מנותקת מהמאמץ התמידי להרחיב את יחסי החוץ שלה — וניתוק יחסים עם מדינה חשובה באירופה כמו פולין, חרף עברה והתבטאויות בלתי קבילות של מנהיגיה, בהחלט לא ישרת את האינטרס הזה. בינתיים החלו בין ישראל לפולין שיחות בנידון, ויש לקוות שוורשה תסיק את המסקנות הנכונות מהשערורייה שיצרה במו ידיה.

למרבה הצער, לא רק פולנים, או בכלל זרים, מפגינים זילות כלפי השואה ומטשטשים את הממד המפלצתי המיוחד של מי שאחראים לה. כשח"כ תמר זנדברג מכנה את חברי הליכוד "חברים של נאצים" (רק חברי הכנסת, או כל 100 אלף הרשומים בתנועה?) בגלל קשריהם של חברים בליכוד עם מפלגות ימין שונות באירופה, היא מתעלמת מהעובדה שמפלגות אלה חלקן שותפות בממשלות שנבחרו באופן דמוקרטי ואחרות, וייתכן שיהיו חלק מהשלטון בעתיד הלא רחוק. במילים אחרות, הן חלק מהמערכת הפוליטית הלגיטימית באירופה — ומה לעשות, בין שזנדברג תאהב את זה או לא, העולם הולך ימינה.

מעניין גם שח"כ זנדברג, אולי מפני שהיא חברה בתנועה שחלק משורשיה היו נטועים במפלגה שהעריצה בזמנו את סטאלין, שזמם להגלות את כל יהודי ברית המועצות לסיביר ולהביא לחיסולם הפיזי שם, וכינתה אותו "שמש העמים" — מתעלמת מגילויי אנטישמיות ואנטי־ישראליות קיצוניים דווקא בשמאל הפוליטי, דוגמת הלייבור הבריטי בראשות ג'רמי קורבין ו־BDS, שמטרתו האולטימטיבית היא חיסול מדינת ישראל. חברת הכנסת הנכבדת, שרוצה להיבחר לראשות מרצ (זהבה גלאון לא הייתה מתבטאת כך), קראה לעדות את פרופ' זאב שטרנהל, פעיל שמאל עם קבלות, שטען שאמירתה "משקפת את המציאות ואת האמת" — אך נימוקיו סותרים את יומרתו להיחשב ל"מומחה עולמי למדעי המדינה" — והוא מזהה, למשל, לאומיות עם פשיזם, למרות העובדה שהיסטורית, הלאומיות הייתה דווקא תולדת השמאל באירופה — ומדביק לכל אדם שרואה את העם והמדינה שאליהם הוא שייך ואת ההיסטוריה והתרבות שלהם, כמקור לגאווה ולזהות — אות קין של פשיזם, וגרוע מכך, נאציזם.

ידיהם של שטרנהל ודומיו האנטי־ליברליים מהירים מאוד על ההדק הלשוני, והם נוהגים להשמיץ בעלי דעות אחרות כפשיסטים ועוכרי הדמוקרטיה. למה הדבר דומה? לתקופת מקארתי באמריקה, כשכל אדם שדעותיו נטו מעט שמאלה הואשם בקומוניזם. 

הכותב הוא שגריר ישראל לשעבר בארצות הברית