קשה להתרגל לעובדה שהתושבים בכרתים לא נועלים את בתיהם או את המכוניות. זה אפילו קשה יותר מאשר להתרגל לעובדה שהם מצפצפים על חוקי התנועה, עוקפים על פס לבן באין מפריע ונוסעים די לאט. באי מלא כל טוב, שבו כל תוצרתו צומחת באדמה ולכל עץ זית יש אבא או אמא שמטפלים בו במסירות, אין לאן למהר או בשביל מה לגנוב. במשך שעה וחצי של נסיעה מנמל התעופה הרקליון אל מפרץ פרמה בדרום האי, לא יכולתי שלא להביט כישראלית לחוצה בעיניו של כריסטוס הנהג ולמלמל לעצמי "אח, כמה כיף לו".

לפני כשבועיים רכבתי בשבת בצהריים על אופניים ונזכרתי שעדיין לא טיפסתי על הר, מה שהיה התכנון המקורי ליום הולדתי ה־40. עשרה חודשים חלפו מאותו יום הולדת וכבר מגיע אחד חדש, ולא רק שטרם טיפסתי על הר אלא גם לא ממש חגגתי לעצמי כמו שרציתי. הטיפוס המפוספס היה רק סמל לתוכניות רבות שנרקמו בחטף וסיפקו קתרזיס רגשי בשלב חלימתן, אך לא יצאו לפועל. אומנם אין לי מחויבויות הרות גורל כמו ילדים, אבל היו הסחות דעת, עבודה ואף חבר שלא רצה להצטרף. בקיצור, תירוצים.

אז ביקשתי לעצמי שוב הזדמנות לטפס על הר רגע לפני שנגמרת השנה, בידיעה שאין מקריות בחיים, בוודאי שלא בעידן שבו את משגרת בקשה לעולם והיא שבה אלייך בדמותה של מציאות. זה קורה כשמבקשים דברים טובים וגם כשחושבים על דברים רעים. אין מה להתווכח, כך עובד העולם. פיזיקה פשוטה. טוענים שיש דברים שאת יכולה לעשות רק כשאת בשלה לכך, למשל ללמוד קבלה, להחליט להפסיק לעשן לבד, לטפס על הקילימנג'רו או לצאת למסע עם קבוצת נשים מגילים שונים שלא מכירות זו את זו, כדי לעבור יחדיו חוויה מטלטלת שתעזור לכל אחת לגלות את עצמה שלא בקונסטלציה של רעיה, אם, אשת קריירה או כל טייטל אחר שמסתיר את מי שהיא באמת.

כמה ימים אחרי שהבנתי שהזנחתי את חגיגות ה־40 שלי, קפצתי בספונטניות מוחלטת על ההזדמנות לחבור לשמונה נשים שלא פגשתי מעולם לא רק למסע באי קסום, אלא גם לאחד פנימי שלא חשבתי שיצליח לחדור את מעטה ההגנה הקשיח שלי. "את, בסדנת נשים?" הזדעקו חברי, שיודעים עד כמה אני זקוקה למרחב הפרטי. אז כן, מסתבר שכן. בשבוע שעבר, בעיצומה של המתיחות הביטחונית, עליתי עם התקף חרדה קל למטוס בדרך לפיסת גן העדן הקטנה והלא מתוירת של אביטל ציון. ציון, שבגיל 52 היא אמא לארבעה וסבתא לשניים, ניהלה בעבר משרד לשיווק ושילוט ויום אחד החליטה שהיא עוזבת הכל והולכת לטפל באנשים. מדי חודש היא מארחת קבוצות קטנות של נשים שמגיעות לכמה ימים של ניתוק, לא לפני שהיא מבטיחה לחבר אותן שוב לעצמן בעדינות, באהבה ובלי לו"ז.

אני אוהבת אנשים אמיצים שמסמנים לעצמם חלום ושום דבר לא עומד בדרכם כדי להגשים אותו. לכן ידעתי שאני מחבבת את האישה הזו רק מהסיפורים על היוזמה הלא שגרתית. אלא שהיצר החרד שבי רצה בכל זאת לעשות גוגל קטן כדי להרגיע את הרעש בראש שהטריד את מנוחתי. בכל זאת, נשים שאני לא מכירה, ואישה (אני) שמעולם לא הסתדרה בקבוצות או מסגרות (וזה היה לפני שגיליתי שאני לא רעה בזה בכלל).

לא היה לי קל לפגוש את עצמי בלי הרעש מסביב. שלושה ימים נדמו כשבועיים, אחרי שעה הרגשתי מספיק נוח לוותר על האיפור, ביום שלמחרת כבר לא חשתי צורך להיות חנוטה בג'ינס או - סליחה - בחזייה, וגם שחררתי את כלי הסחת הדעת מספר אחת: הסלולרי ודחקתי אותו עמוק במזוודה. אביטל דאגה לכל: לאוכל מופלא, לטיולים בטבע, להדרכה האישית ולאבן הזו שאגרה את כל מה שלא אהבתי בעצמי וזרקתי לנהר בטקס שעשינו כולנו בערוץ הנחל הפסטורלי המכונה ריכטיס שבהרים. ניקוי רעלים רגשי.

עבורי זה לא היה רק מסע פנימי אלא הרבה מעבר: פגשתי נשים שהגיעו לא רק עם מזוודות כבדות אלא גם עם חתיכת מטען על הגב והלב. היה מפרה לא פחות להתבונן בהן מאשר לדבר, לקבל פרופורציות ובעיקר כוח ועוצמה. אולי זו הסיבה לכך שאני נמנעת משימוש במילה "העצמה". נשים לא צריכות שיעצימו אותן, הן חזקות מספיק. מה שאנחנו זקוקות לו מפעם לפעם הוא מרחב חופשי מנותק מהשגרה שבו אנחנו דואגות אך ורק לעצמנו. עם זיכרון קלוש מהפעם האחרונה שבה דאגתי רק לעצמי, בלי שום תכנון, בקלילות ששמחתי שלא אבדה לי והכי חשוב: בדיוק חודשיים לפני יום הולדתי ה־41 סוף־סוף טיפסתי על הר.