קוראנים. פעם אפשר היה למצוא אותם בכל מקום. בניגוד לקוראים המתונים, הם היו קוראים אובססיביים שלא מסוגלים להרים את ראשיהם מהספר ולהתחבר למציאות. היה קל מאוד לזהות אותם: ראש בתוך ספר. אצבע להוטה מעבירה דפים תוך היתקלות שלהם בכל מיני עצמים במרחב הציבורי: עמודי חשמל. פחי זבל, רמזורים ותחנות אוטובוס.

אבל בדרך כלל לא נגרמו תאונות במעברי החציה, שכן הנהגים מסוג הקוראנים גילו אדיבות אינטרסנטית: גם הם היו שקועים בספרם, ומצדם שיעברו כל אנשי ירושלים במעבר החציה, ובלבד שיגלו מה עלה בגורלו של מר סמיילי או מהו אותו מעשה מגעיל שקרה בספרו של דוסטויבסקי.

תור הזהב של הקוראנים נמשך גם בתורים במרפאות, בבתי החולים, בבנק ובדואר, שם ישבו הקוראנים, עינם לטושה בספר, כשהם מחמיצים את תורם. גם הקוראנים מבין עובדי הדואר עצמם היו גונבים כמה עמודים פה ושם עד שהיו נזכרים שיש קוראנים בתור. כאשר קוראן היה מקבל חבילה של ספרים בדואר - לא הייתה שמחה גדולה מזו. כל עובדי הדואר נעמדו מעל החבילה ודרשו שיפתח אותה לעיני כל. בראותם את הספרים, חלקם מצמץ באכזבה וחלק התגאה בכך שכבר קרא את כל הספרים הללו, אבל בתרגום ישן יותר.

לקוראנים היו מהלכים בציבור. היו להם אנשים בכנסת ובלובי. כאשר אנשי הציבור שלהם, שהיו קוראנים בעצמם, קידמו חוקים, הם נהגו לקרוא פרק או שניים כדי להמחיש את עמדתם בנושא החוק הנידון. לתקופה קצרה נבחרה שרת תרבות משלהם. בנאום שהסעיר את הציבור, פנתה לראש הממשלה כשקראה לו פרקים שלמים מתוך הנרי דיוויד ת’ורו ולבסוף סיכמה את דבריו של הסופר, המשורר והפילוסוף האמריקאי באומרה שממשלה טובה היא זו הממעטת למשול. היא גם הייתה פעילה בוועדת הרווחה והצליחה, בעזרת דיוויד קופרפילד ואוליבר טוויסט, לקדם שני חוקים שמאז סייעו רבות ליתומים ולעניים.

אך לא לעולם חוסן. בשנים האחרונות חל פיחות במעמדם של הקוראנים, לאחר שמפלגת הא־קוראנים הביסה את הקוראנים והבטיחה לבוחריה שינוי עצום. כמות האנשים שאוחזים כיום במכשיר חכם מהם גדולה. לטענת הא־קוראנים, מקצר המכשיר תהליכים רבים, כולל את זמן הקריאה השנוא עליהם כל כך.

ציבור הקוראנים הולך ונהיה נדיר, וכיום הוא מתרכז בעיקר בשולי הערים. מומחים חוזים שבתוך שנה ייקבע חג “שבוע הספר” כדי לחגוג את הכחדתו הסופית של הספר וכדי לאפשר לקוראנים יום זיכרון והתייחדות קצרה עם הספר.

הכותבת היא סופרת.