ב־1947 מינתה העצרת הכללית של האו"ם ועדה מיוחדת לענייני ארץ ישראל. 11 חברי הוועדה, כולם נציגים של מדינות מהשורה ולא של המעצמות הגדולות, סיירו לאורכה ולרוחבה של הארץ, נפגשו עם נציגי היישוב היהודי - מדינאיו, מומחיו הטכניים, הכלכלנים וכו' - והתרשמו מיכולתו של הציבור היהודי בארץ לקיים מדינה עצמאית ומתפקדת. ההנהגה הערבית בראשות המופתי הירושלמי, לעומת זאת, החרימה את ועדת האו"ם, סירבה לשתף עמה פעולה ואסרה על ראשי ערים ונציגים מקומיים להיפגש עם חבריה. וכל השאר, כפי שאומרים - היסטוריה.

אבו מאזן, יורשו של המופתי, נוקט בדיוק אותה שיטה, דהיינו סירוב מוחלט לשתף פעולה ואפילו להיפגש עם הצוות האמריקאי בראשות ג'ייסון גרינבלט וג'ארד קושנר שהנשיא טראמפ מינה כדי לקדם את "הפתרון האולטימטיבי" שלו לסכסוך הישראלי־פלסטיני. הטענה שבפי אבו מאזן ואנשיו היא שאין טעם כביכול להיפגש עם צוות שעמדותיו ועמדות מי שמינה אותו מוטות מראש לטובת ישראל, אבל הסיבה האמיתית לסירובו היא שהפלסטינים, מאז ומתמיד, ממשיכים באסטרטגיה שלהם, ולא רק טקטית, להימנע מכל מהלך מדיני, אמריקאי או אחר, שעלול לחייב אותם לנהל משא ומתן על נושאי הליבה של הסכסוך, כלומר עניינים שעלולים לדרוש מהם פשרות או ויתורים בסוגיות כגון הפליטים, הגבולות, ירושלים וכו', קל וחומר לחתום על הסכם שלום סופי ומלא עם מדינה שהם אינם מסכימים להכיר בעצם זכותה להתקיים כמדינתו של העם היהודי.

באסטרטגיה ובטקטיקות האלה, הצד הפלסטיני דבק כמעט ללא סטיות מאז 1947. מדי פעם יש אומנם וריאציות, כמו למשל הסכמתם למראית עין למשא ומתן בתקופות הנשיאים קלינטון ואובמה, או חזיונות התעתועים עם אהוד ברק, אהוד אולמרט וציפי לבני, שכולם באו לקצם ברגע שהמשא ומתן הגיע לשלב שבו הצד הפלסטיני צריך היה לקבל החלטות קונקרטיות. רק המשא ומתן על הסכם אוסלו (וגם זה רק על חלקו הראשון) היה שונה במקצת, וזאת מפני שלפלסטינים נראה שזכו בכל הקופה, בלי שיצטרכו לעשות פשרות מעשיות מצדם.

ולאן זה מביא את המצב מבחינת "הפתרון האולטימטיבי"? ייתכן שלשום מקום. בחוגי הנשיא טראמפ אומנם הושמעו איומים שאם הפלסטינים יסרבו להיכנס למשא ומתן, הם עלולים למצוא את עצמם בפני פתרון כפוי, אך סביר יותר להניח, כפי שגם מסעות גרינבלט וקושנר באזור מעידים, שהממשל עדיין מקווה שתמהיל של לחצים והטבות כלכליות מצד סעודיה ובעלות בריתה הסוניות האחרות יכופף את אבו מאזן ומרעיו. אם יתאמתו השמועות על פגישה בין נתניהו ליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן בארמונו של עבדאללה מלך ירדן, אפשר להניח שמהלך משולב מסוג זה נדון (בנוסף לנושאי איראן) גם בה. מלך ירדן עצמו ביקר בימים אלה בוושינגטון וניסה כנראה לסנגר על עמדות הפלסטינים, אך ספק אם הביא לשינוי יסודי בעמדות הנשיא טראמפ.

לא דנו כאן בכך שהפתרון האמריקאי המנץ עלול להעמיד גם את ישראל בפני הצורך בקבלת החלטות בעייתיות, בין שמבחינה מדינית ובין שבהקשר הפנים־פוליטי, וסביר להניח שנושאים אלה עמדו במרכז הפגישה בת ארבע השעות בין נתניהו לצוות האמריקאי. איננו יודעים אם פרטי המתווה נפרשו בפני ראש הממשלה, אך אפשר להעריך שעקרונותיהם ידועים לו, ובעצם כל מי שבקי בסוגיה הישראלית־פלסטינית יכול לשער מהם סמניו העיקריים. בין כה ובין כה, דיפלומטיה חכמה תמנע מאיתנו לתת להם פומבי או להיכנס לוויכוחי סרק עם ידידינו האמריקאים, כל עוד הפלסטינים ממשיכים לשחק במחבואים. 

הכותב כיהן פעמיים כשגריר ישראל בארצות הברית