לפעמים צריך לדעת לשחרר ולהמשיך הלאה. המאבק נגד זכותו של חיים רמון להרצות באוניברסיטת תל אביב הוא טעות וטמטום שחברו להם יחדיו. לפני 11 שנה הורשע רמון בביצוע מעשה מגונה שלא בהסכמה בקצינה צעירה. בית המשפט החליט שלא להטיל עליו קלון כיוון "שהאירוע היה נקודתי וחד־פעמי, שאין בו כדי להעיד שעסקינן בעבריין מין או במי שדבק בו דפוס עברייני”. מאז עברו 11 שנה, רמון לא הורשע ואף לא נחשד בעבירות מין או בעבירה כלשהי. 11 שנה.

את מי ואת מה בדיוק משרת המאבק נגד הזכות הלגיטימית של רמון להתפרנס כמרצה? הפעילות הפמיניסטיות שנאבקות את "המאבק ההרואי" נגד רמון לא מבינות את הנזק שהן עצמן גורמות לשלטון החוק. השורה התחתונה מהמאבק שלהן הוא שאין יכולת שיקום, אין סליחה ואין כפרה. אדם שהורשע, גם אם מדובר בעבירת מין קלה יחסית, שראויה לגינוי נחרץ כמובן, ימשיך להירדף ולעבור התנכלויות עד סוף חייו, ואות קין יקועקע על מצחו לעולמי עד, גם אם יבקש לעסוק בעיסוק שאינו קשור לעבירה שבה הורשע. 
 

המשמעות היא דרמטית ומהווה סכנה של ממש ליציבות החברה הישראלית. כעת אנשים שיורשעו יאמרו לעצמם: "אם גם ככה לא יקבלו אותי חזרה לתוך העולם הנורמטיבי - למה בעצם לתקן את דרכיי? למה לא לבצע עבירות נוספות? אם העולם הנורמטיבי לא מעוניין בי, אמצא את מקומי בסביבה העבריינית, שם אין חוק ואין מוסר, שם יקבלו אותי כמו שאני".
 

הפעילות שנלחמות נגד רמון מאמינות ואולי אף בטוחות שהן מתקנות את העולם, אך למעשה הן מחריבות אותו עד היסוד. אם הן לא רוצות ליטול חלק בקורס שלו, זו זכותן המלאה. ייתכן מאוד שגם אני הייתי מוותר על כך. אך הן רוצות למנוע מאחרות ומאחרים את זכות הבחירה; כמה עוול וכמה טיפשות.

למעשה הן פוגעות בראש ובראשונה בנפגעות תקיפה מינית. כאשר אנשים רואים את הרדיפה, זה צובע את כל המאבק נגד תקיפות מיניות כמאבק פסול ומגמתי. 
 

זו לא הפעם הראשונה שבה הפעילות הפמיניסטיות פוגעות במאבק שלהן עצמו. אלא שנראה שהן לא לוקחות בחשבון שהמאבקים הללו מחלישים את הסולידריות נגד עברייני מין ובעד נפגעות תקיפה מינית. הפעילות המהוללות לא שמות לב שהן במו ידיהן יצרו ארגוני גברים כריאקציה, לא בריאה ולא טובה, להגזמה שלהן. 
 

חיים רמון החליט לתבוע את הדר שגיא, יו"ר תא "תל אביביות" באוניברסיטה, שקראה לו "עבריין מין" ונאבקה נגד מינויו כמרצה. לא אכנס לשאלה המשפטית ולא אכנס לשאלה אם היה חכם מצדו לתבוע או לא. אני כן רוצה להתייחס רק להחלטה ההזויה לאסוף כסף כדי לממן עבור אותה שגיא את כספי הפיצויים למקרה שתפסיד בתביעה. אני יכול להבין את ההיגיון במימון ציבורי להוצאות המשפט שלה, אך לספק רשת הגנה מראש לאדם במקרה שבית המשפט יקבע שהוא הוציא שם רע, הוציא דיבה ופגע שלא בצדק באדם אחר? היא תפגע, והציבור יממן את העוול? זה לא צדק ולא מוסר, זה סדום.