זה היה השבוע שבו הגירו המתווכים המצרים הרבה מאוד זיעה כדי לנסות שוב, אחרי סדרת כישלונות, לפייס בין הרשות לחמאס. המאמץ המצרי סבוך מאוד ומצוי בעיצומו. לכולם ברור היכן עומדת אוכלוסיית עזה בתום ארבעה חודשי מהומות לאורך הגדר, ועוד שנה וחצי של מאמצי פיוס מדשדשים. היא דורכת במקום, אולי אף פוסעת לאחור. נכון להיום, קיץ 2018, אין בזירה מי שיגאל את עזה מצרותיה הרבות. מי שיכול אינו רוצה, ומי שרוצה - אינו יכול.
אומרים שאין בעולם אזור מגורים צפוף ממחנות הפליטים ברצועה, וספק אם יש מקום מורכב מהם. הנהגת חמאס הצליחה לדחוק את ישראל אל הפינה הודות לאלימות הבלונים, וחוללה שיח ערני בישראל על הסגר ומשמעותו. זה הרבה מאוד, אבל לכך לא נלווה אף הישג מעשי. אפילו המחווה המצרית, פתיחת מעבר רפיח, הקלה אך במעט. כשאין הישג, ובעיקר כשאין הקלות בסגר, מזדקרות השאלות הנוקבות. 170 הרוגים, מאות נכים. כל זה בשביל מה.
ככל שחולף הזמן מתברר כי לעגלה העזתית יש תמיד לאן להידרדר. נסו לחיות מארבע שעות חשמל בחום של 37 מעלות. מישהו יכול לקום ולהתמרד. תסיסה כזו עלולה לקומם את הציבור על שליטיו, כמו שמצפים בישראל, אבל גם לנקז אלפים לגדר. אבו מאזן, במקום לעזור, מכביד את ידו על הנהגת חמאס, כי אינם מפקידים בידיו את נשקם. משום כך אין זה פלא, שבחודש שבו נפתח מעבר רפיח לרווחה, עזבו את הרצועה 9,000 אזרחים לבלי שוב. ואין לתמוה מדוע תופעת הזנות בעזה מחריפה ורושמת שיאים חדשים. כבר שנה, מאז שהרשות חדלה להזרים משכורות לרבבות עובדי מדינה ברצועה, משפחות רבות מתקיימות ללא תקציב חודשי. חלקן מכרו את בית המגורים למען קיום שוטף.
בשלב הזה החליטו המצרים להניח לסוגיה החיונית ביותר: דרישתו של אבו מאזן לקבל לידיו את השליטה בזרוע הצבאית. הם פנו לקדם בעיות לא פחות בוערות. למשל, מי יגבה את המסים מהתושבים וינהל את הכסף, האם חמאס או הרשות? שהרי האחריות המנהלית על הרצועה, כך לפי התכנון, תעבור לידי הרשות. או מי מהם יפקד על כוח המשטרה; וכיצד לאחד את מערכת המשפט, אחרי שזו התפצלה לשתיים.
מי שירצה להמשיל את שיחות קהיר לחיי משפחה, יגלה לא רק משפחה מוכה, אלא גם יתומה מאב. האחות הקטנה והדחויה, חמאס, מחכה כל העת למוצא פיה של האמא, מצרים, שחוזרת ומפצירה באח הבכור, הרשות, לרומם את מצב רוחה של הבת. האח, בעל אמצעים אבל גם זעפן, מציב לה דרישות, מחשש שתחלל את כבוד המשפחה ותקומם את השכונה כולה נגדה, אחרי שכבר הראתה סימנים לקלות דעת. האמא יודעת שאין בכוחה לעשות הרבה. לכל היותר תיתן לילדונת קצת ממתקים, כדי שתשתוק.
לצרותיה של חמאס תרמו רבים, אבל רק אחד יכול לפתור. זה השכן הישראלי. השכן הזה מסרב לתת מתנה לבת היתומים הסוררת. יש לו חשבון ארוך איתה, בגלל התנהגותה המופקרת, אך יש לו גם נפש של מחנך קשוח, לשכן. הוא חושש שאם ייתן לה פרס, אפילו צנוע, הוא יעודד את חברתה לספסל הלימודים לאמץ התנהגות פרועה כשלה. והחברה הזו, הגדה המערבית שמה, כבר הוכיחה בעבר למה היא מסוגלת.
תרגם את זה יפה
בצהרי יום שישי שעבר נפטר במפתיע המתרגם ואיש שירות החוץ צבי גבאי. בלידתו, לפני 80 שנה בבגדד, ניתן לו השם פואד, שפירושו לב. ואכן, גבאי עסק רבות במרוצת הקריירה הדיפלומטית שלו, וגם אחריה, בבעיות הליבה של העולם הערבי. לאחר שפרש מתפקידו האחרון במשרד החוץ (סמנכ"ל לענייני אסיה), הִרבה לתרגם פואמות מן היצירה הערבית המודרנית. כך הנחיל לנו את "שירה - האימפריאליזם היפה", לקט תרגומים פרי עטו ליצירות של ניזאר קבאני, מחמוד דרוויש, אדוניס וגדולי השירה המצרית.
פעמים רבות כתבתי כאן על החיבה שבה מתייחסים אזרחים עיראקים מן השורה לישראלים וליהודים, ועדיין, הביטויים הללו תמיד מפתיעים מחדש. ביום ראשון בצהריים, שעתיים לאחר שנטמן, העלה משרד החוץ הספד בעמוד הפייסבוק בשפה הערבית המיועד לעיראק. פריטי ביוגרפיה על המנוח שנאספו זה לזה, עטופים במילים חמות. טקסט פשוט אבל נצחי, שלא רק לימד על האיש, אלא גם ישמש לו אנדרטה.
בתוך שעות צבר ההספד עשרות תגובות, ובזמן כתיבת שורות אלה כבר הגיע ל־300. כולן בערבית, ורובן המכריע מקולמוסיהם של עיראקים. כנהוג, רובם איחלו לגבאי שיזכה לרחמי האל בעולם הבא. אחרים ביטאו יותר מכך. סעדון זידאן אלחפאג'י מהעיר דג'ייל כתב: "עזבו את עיראק ללא מילה, בלי שיוציאו דיבתנו רעה. נותרו אוהבי עיראק. זו נאמנות וכנות עלי אדמות". טאלב אל־סאעדי מבגדד קבע: "אתם רוצים להגיד שהוא ילך לגיהינום והפוליטיקאים שלנו ובעלי המצנפות (ביטוי גנאי לאנשי הדת) ילכו לגן עדן? כל מה שהם נתנו לעיראק זה רצח וגזל וגניבה של משאבי הארץ". עלי אל־אסמר הגיב: "שיחזרו וישותפו בהליך הפוליטי ויקבלו עמדות בכירות, ותראו מה יקרה לעיראק".
התגובות הללו, שכולן פורסמו בשמות המלאים של בעליהן, מבטאות קריאה הולכת וגוברת שם לשיבת היהודים. זו קריאה עממית, שלעתים תמצאו אותה גם בקרב פוליטיקאים. היא מבטאת רצון להחיות את ימי המלוכה, שבהם החיים היו יציבים יותר ואכזריים פחות. אין זה פלא שגבאי היה בשנים האחרונות ממובילי המאבק להשבת רכוש יהודי ערב: הוא אהב את בגדד ונכסף לילדותו בה, אבל ציפה מבניה לשלם על החטא הקדמון.
במסילות חייהם מבטאים צבי גבאי ובני דורו תהליכים היסטוריים גדולים. הגירתו מעיראק, בגיל 13, סימלה את סלידתו של האזרח היהודי מן היחס המפלה שקיבל מן המולדת. מרגע שנבעטו, הם כבר לא שם. ואילו מותו הרחק בישראל, 67 שנים אחר כך, עורר אותה לחרטה ופיוס. אבל איש מיהודי עיראק אינו מתלהב מן הקריאה לשוב. במרוצת המאה ה־20 החליפו יהודי בבל שלוש נאמנויות. מהעות'מאנים לבריטים ולציונות. אף לא אחת מהן הייתה למדינה העיראקית.
נערת המזל
השבוע השתחררה מהכלא בישראל הנערה הפלסטינית עהד תמימי. סיפור שאפשר ללמוד ממנו רבות. בצה"ל חשבו שאם ילמדו אותה לקח, לא יהיו עוד נערות פלסטיניות שיחבטו בחיילים. שכחו שאנחנו במאה ה־21. עד אותו אירוע, שבו הכתה את הקצין והחייל שבאו לפזר הפגנה ליד ביתה, הייתה תמימי נערה חסרת מנוח, אבל אלמונית למדי. מאז שפר מזלה. שמונת החודשים בכלא פרסמו אותה בעולם כולו.
את משמעות המעמד החדש שהעניק לה צה"ל במתנה המחישה תמימי בעצמה. בצאתה מהכלא צבאו עליה עשרות צוותי צילום ועיתונאים. לעיניהם, מיהרה להאשים את ישראל בפשעי מלחמה וקראה לרדוף אותה. אותן מילים היא אימצה גם לפני מאסרה. אבל מי הקשיב אז.
אלה שטוענים כי ההסברה הישראלית חלשה, מציעים גם פתרונות. הקמת ערוץ ישראלי בשפה הערבית, גיוס גדודי מסבירנים דוברי ערבית, ועוד מיני מיזמים שבכוחם לייפות את פני האומה. אבל לפני כל זה, כדאי לשנן את החוק הפשוט מכולם. מחשבה לפני שליפה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל