"את נראית מעולה", אמר לי הבעל האוהב שלי מאיר. "את בכלל לא צריכה דיאטה". אבל החמוד הזה אמר גם על הפלאפל של חיים שהבאתי לו כמעט מדי שבוע שהוא "מעולה", תוך שהוא נוגס בפיתה הרכה בתאווה. גם הדאבל־מק של מקדונלד'ס עם הצ'יפס, ערימת הקטשופ והמילקשייק תות, זכו לכינוי "מעולה". אז איך אני יכולה לסמוך על ה"מעולה" שלו, אם הוא מחלק את הציון הזה בכזו קלות?

כמו רבים, גם אני מקווה לנס שיעלים את חמשת הקילוגרמים התקועים. אני מבינה שהרגע הגיע לפי כמויות המיילים בתיבה שלי מדיאטניות שאצלן כבר נכשלתי בעבר, והן מכינות בימים אלו את "קופת אחרי החגים". הן מנסות קודם את מזלן אצל "המתפתות הסדרתיות" אלה שתמיד חוזרות, כולל אותי.

עכשיו נותר רק לבחור את השיטה. את דיאטת האורז ניסיתי בעבר, היא עשתה את העבודה, אבל לא בא לי יותר על אורז. את דיאטת סוג הדם נטשתי כעבור יומיים יחד עם עוד כמה מאות שקלים. מה כבר יכול להיות כזה אסון בלאכול תירס? מה זה יעולל לדם שלי? את דיאטת האבטיחים שרדתי בדיוק שעתיים, ואת הדיאטה נטולת הפחמימות בדקתי ומהר מאוד גיליתי את העינוי שבלאכול המבורגר בלי לחמנייה ובלי צ'יפס וללקק חומוס בלי פיתה; המצאות סאדיסטיות שיש מכורים להן שעוד מספרים שהם נהנים. אה כן, וישנה דיאטת ה"שפעת" שעשיתי כשחזרתי מהחרמון, שבה הייתי כל כך חולה עד שבמשך עשרה ימים נשרו ממני שלושה קילוגרמים. הרבה סבל עם מעט מאמץ, אבל לא ממש מומלץ.

מכיוון שלא נותרו עוד הרבה אופציות, החלטתי לבדוק את דיאטת הפלא שעשתה אסתי. היא  השילה את כל הקילוגרמים, ובדיוק במקומות הנכונים, ולאחרונה נראתה מתהדרת בבגדים לבנים. 

***

כשאמרתי למאיר שאני הולכת לפגוש את הדיאטה החדשה שלי, הוא צחק. "תזכירי לי איזו מספר זאת?" הוא שאל. אפילו מאיר, עם הזיכרון הפנומנלי למספרים לא הצליח לעקוב, אבל ידע שבתחום הזה אני שיאנית. טוב, למאיר היה קל. אם הוא הרגיש שנוסף לו גרם מיותר, הוא היה אומר: "מאמי, החלטתי לוותר על ארוחות הבוקר", ומרגע זה הסתפק בשני אספרסו. לא שהוא נשקל אי פעם, וברור שלא היה מודע כלל לחפץ האלקטרוני שהיה מונח על הרצפה בחדר הארונות ושהיה אימת הבוקר שלי. החל מאותו יום, ארוחות הבוקר היו  באירועים חגיגיים בלבד. 

למחרת, כשנפגשתי עם אסתי, גיליתי  שכל הקילוגרמים שהשילה, התלבשו עליה חזרה. היא אפסנה את המלתחה הזעירה והלבנה שלה באזור ה"בינתיים", יחד עם כל ה"בינתיימים" לשעבר. עכשיו היא על דיאטת הירקות של נורית. "אוקיי, אז מה יש  בתפריט?" אני שואלת. "ממש קל", היא עונה. "אין פחמימות, אין חלבונים, אין הפרדות, אין אורז וגם לא אבטיחים. לא סופרים, לא שוקלים, לא מודדים, לא רושמים". 

היום הראשון הוא בכלל חגיגה: מחסלים את כל תכולת הארונות והמקרר. לבטן או לפח. העיקר לא להשאיר פיתויים בבית. הדיאטה עצמה מתחילה רק למחרת. קונים ירקות בכל הצבעים ובכל הסוגים. הכל מותר. קונים מחדש ווק להקפצה, סיר אידוי ומחבת טפלון (לא כי אין לך, פשוט הסירים הישנים הכשילו אותך בעבר), ואז מגיע שלב העבדות: לרחוץ, לנקות, לקצוץ, להקפיץ, לבחוש, לאדות, ואז כשאת מותשת, כבר ממילא אין לך כוח לאכול. 

למחרת המקרר כבר היה עמוס במרק טעים ובריא להפליא, בסלט עשיר וצבעוני ובשפע של ירקות מוקפצים. לאורך כל היום נהניתי מהמבחר והייתי גאה ומאושרת שאני עומדת במשימה. 

בערב התקשרה אלי חברה והזמינה אותי לארוחה קלה אצלה בבית. "אבל אני בדיאטת ירקות", התרעתי. "אין בעיה, יהיו ירקות בשפע". הבעיה שהירקות שלה הגיעו עם מבחר גבינות של 30% שומן, ישר מאמסטרדם, ובאגטים טריים ועוגיות נימוחות מהקונדיטוריה החדשה מעבר לפינה. ככה העברנו לנו ערב נפלא עם הרבה צחוקים. כשחזרתי הביתה כבר צחקתי הרבה פחות. ושוב, כמו תמיד, היום הראשון של הדיאטה היה גם היום האחרון.

כשפתחתי את המקרר העמוס בירקות בבוקר, שנאתי אותו. מה עושים עם המרק המצוין והמושקע הזה? והסלט הנפלא שממש לא בא לי עליו? "מאיר, בא לך מרק טעים?" שאלתי. "בטח! בכיף!" החמוד שלי ענה. כי ככה זה. מי שלא עושה דיאטות, מאוד אוהב ירקות. מזגתי לו צלחת מלאה מכל הטוב הזה, והוא התענג ואמר "מעולה".