לאחרונה ערכה תנועת חמאס ועידה בינלאומית ראשונה לציון 30 שנה להיווסדה. מטרת הוועידה הייתה לסקור את התפתחות התנועה מבחינה אידיאולוגית, פוליטית, חברתית־כלכלית, צבאית ותקשורתית ולהציג לקחים וצפי לעתיד. בין הנואמים היו אסמאעיל הנייה, ראש הלשכה הפוליטית, וחאלד משעל, קודמו בתפקיד. בנאומיהם ניתן היה למצוא קווי דמיון, אבל היה הבדל אחד. הנייה נותר תקוע בשיח המאבק המקומי והטקטי, ואילו משעל אימץ שיח לאומי־אסטרטגי.

משעל בא אל הוועידה לא כדי לספר לעם הפלסטיני מה חמאס עשתה למען פלסטין, אלא כדי לנער את "הקיבוצים הפלסטיניים" לעשייה למען פלסטין. שמונה ההמלצות של משעל היו בעיקרן לאומיות: מהפך במיזם ההתנגדות ברמה הגיאוגרפית וברמת אמצשעי ההתנגדות; פתרון יצירתי לפילוג; בנייה מחדש של אש"ף, הגדרה מחדש של הרשות הפלסטינית ויצירת איזון בין צורכי ההתנגדות לצורכי העם; חידוש החשיבה המדינית הפלסטינית כך שתשמור על העקרונות הלאומיים אך תאפשר התקדמות; הפגנת אומץ ושינוי ההרכב האנושי של הפלגים הפלסטיניים (יותר צעירים ונשים) ודפוס התנהלותם (דמוקרטי יותר); השבת הבעיה הפלסטינית לסדר יומה של האומה הערבית; חדירה אל הזירה הבינלאומית על בסיס היכולות הפלסטיניות בעולם ולא על בסיס של נדבות; ואסטרטגיה רגישה ואקטיביסטית בארבע סוגיות: ירושלים והמקומות הקדושים, הפליטים והעקורים, ההתנחלויות והאסירים. 

משקולת ומנוף



אפשר לראות בסדרת ההמלצות של משעל חזרה על פס הקול המיליטנטי, אבל אפשר לראות בהן פס קול שמעוניין להניע תהליך מדיני. משעל מודע לכך שאסור לו להפנות עורף לגורמי מפתח בתנועת הבית שלו, אבל הוא גם מבין שאסור לו להתיר להם לחשק אותו. ההמלצות לחולל שינוי בהרכב הפלגים הפוליטיים ולאזן בין צורכי ההתנגדות לצורכי העם נועדו לבלום את ההזדקנות הארגונית ולאלץ את הפלגים להציב את האינטרס הלאומי מעל המפלגתי. להמלצות יכולות להיות השלכות שליליות על זירת הסכסוך, אבל הן גם יכולות להיות מנוף לקידום החלטות אמיצות בהקשר המדיני.

משעל לא מעוניין לשבור את הכלים עם הנהגת הרשות הפלסטינית והעומד בראשה, כי זו גורם מפתח מול ישראל ומול מדינות ערב בכל הסדרה אזורית. אבל הוא אינו יכול להרשות לעצמו לוותר על עקרון השיתוף של הפלגים הפלסטיניים באש"ף וברשות. לשיתוף עלולות להיות השלכות שליליות, אבל הוא מהווה גם הזדמנות לשיתוף פעולה בין משעל ואבו מאזן כדי לאלץ את הפלגים לוותר על עצמאותם הארגונית והמבצעית לטובת ממשלת אחדות לאומית שתחליט בענייני שלום ומלחמה.

שעל לא מעוניין להפנות עורף למנהיגים הערבים והמערביים כי רק דרכם יוכל לבוא בשעריה של פלסטין ולהיות לגיטימי בעיני הישראלים. אבל הוא גם יודע שרק באמצעות גיוס הון אינטלקטואלי וכלכלי בקרב הגולים הפלסטינים הוא יוכל להשיג עצמאות גדולה יותר בקבלת החלטות לאומיות. לכך יכולות להיות השלכות שליליות, אבל זו גם הזדמנות לעשיית פשרות מדיניות ממקום של זקיפות קומה לאומית ולא ממקום של נדבנות ופטרונות מערבית או ערבית.
סוגיית המצור על עזה נשארה מחוץ לארבעת "התיקים" שמשעל מבקש לנהל עליהם מערכה, וכנראה לא במקרה. הכבוד הלאומי הפלסטיני הוא הלב של הסכסוך, וכלכלה לאומית עצמאית היא רק הדרך להשיב אותו. 

הכותבת היא חוקרת פוליטיקה פלסטינית בקתדרת חייקין באוניברסיטת חיפה