אין כמו לטייל ברחובות ברלין, אמסטרדם, קופנהגן ועוד ולראות איך הרחובות מלאים ברוכבי אופניים שמגיעים בקלות ובמהירות למחוז חפצם. וכל זה כשרוב הרחובות במרכזי הערים סגורים לחלוטין לכלי רכב פרטיים, משרתים נאמנה את הולכי הרגל ומרושתים בתחבורה ציבורית יעילה לאורך כל שעות היום.
בכל פעם, כשחברי החיים באותן ערים שואלים אותי אם גם אני רוכבת על אופניים כדי להגיע ממקום למקום, אני מודה שאני חוששת - בגלל תשתיות בלתי מותאמות עבור רוכבי האופניים. זה לא משנה מבחינתי אם מדובר באופניים חשמליים או רגילים – היעדר התשתיות, שבילי האופניים וחוסר ההתכווננות של הרשויות לאפשר רכיבה בערים הינם זהים. המקרה שבו הנער ארי נשר קיפח את חייו הוא דוגמה להפקרות ולהזנחת המדינה את כלי התחבורה החיוני כל כך, בייחוד בערים עמוסות כמו תל אביב, אבל לא רק בהן.
כמות הרוכבים על אופניים גדלה בשנים האחרונות באופן משמעותי. רחובות תל אביב־יפו הפכו מזמן לשדה קרב בין הרכבים הפרטיים, רוכבי האופניים והולכי הרגל, והמצב אינו טוב בהרבה גם בשאר הארץ, שם חוסר החזון התכנוני מורגש כל כך בשטח וצמצום הרכבים הפרטיים לא נראה באופק. למעשה, מדי שנה עולות לכבישים 400 אלף מכוניות חדשות.
חיים בני־קיימא הם כבר מזמן לא עניינם של יחידי סגולה, אלא הם אבן דרך בכל מדינה נאורה שחושבת לטווח הארוך. כמובן שלא צריך לוותר על אכיפה כבדה וענישה במלוא חומר הדין כלפי הנוהגים בשכרות או במהירות יתר, וגם לא לפסוח על אכיפת איסור השימוש בטלפון הנייד תוך כדי נהיגה, ועם זאת עדיין אפשר לצמצם נזקים: להוסיף שבילי אופניים לא רק ברחובות בודדים בעיר, ולייעל את התחבורה הציבורית באופן שישתלם לחשוב פעמיים לפני שיוצאים עם רכב מהבית ועומדים בפקקים. רק כך נוכל להקטין את כמות ההרוגים בתאונות הדרכים, עוד קודם שדיברנו על הרווח הנקי שלנו - של צמצום זיהום אוויר הנוצר כתוצאה מפליטות מזהמים מכלי רכב שונים.
עלינו האזרחים חלה המחויבות לדעת לדרוש את אלו. לכן מבחינתי הפתרון הוא לא איסור השימוש באופניים חשמליים. הגבלת הגיל ראויה, אולם היא בבחינת החלפת גלגל או מילוי אוויר בפנצ'ר. נדרש כאן טיפול אחר לגמרי: הפתרון הוא בסלילת דרך אחרת, או יותר נכון, הוספת דרכים לרכוב בהן.
הכותבת היא חברה בתנועת "עיר ירוקה" ואקטיביסטית סביבתית