לפני 40 שנה, כשמאיר ואני גרנו בלונדון, לא היו שועלים ברחובות. גם במהלך השנים, כשביקרנו פעמים רבות כתיירים בעיר, מעולם לא נתקלנו בשועלים שמנמנים שהסתובבו להם בלילות בשכונות המגורים. אלא שביקור שערכתי לאחרונה בלונדון, שאליה בתי סיוון ומשפחתה עברו מציריך, בעקבות עבודתו של בעלה, חשף בפני צד אחר של העיר.

את הבית בלונדון שכרו סיוון ובעלה כשעדיין התגוררו בציריך, ובשל אילוצי זמן נאלצו להתפשר. הבית היה משופץ אומנם, אך נטול כל אבזור או אמצעי אחסון כגון ארונות או מדפים. החצר המרווחת דמתה יותר לאתר בנייה. הגדר שהקיפה אותה, כמו גם השער, היו רעועים. "פרצה קוראת לגנב", אומרים? במקרה שלנו התברר שזה לא רק פתגם. בעלי הבית אומנם הבטיחו להתקין ארונות בכל החדרים, כמו גם חומת לבנים שתקיף את הבית, דשא סינטטי ורחבת דק, אך דבר מכל זה לא קוים. לכן נאלצנו להשאיר את כל הציוד באריזות הקרטון, ולקוות שההבטחות יקוימו במהרה. 

בינתיים הפועלים הניחו יריעה גדולה של דשא סינתטי בחצר, לא מקובעת בשום צורה לקרקע, וזו היוותה פיתוי גדול לעוברים ושבים, כפי שגילינו בבוקר למחרת: שער הגינה נפרץ, משטח הדשא נעלם כלא היה, ואיתו גם הגריל. מיד הזמנו חברת אבטחה שהתקינה מצלמות מסביב לחצר וחיברה אותנו לחברת מוקד שכונתית. כעבור יומיים הבחנו באיש מבוגר שמציץ לתוך החצר. כששאלנו אותו מי הוא, ענה: "אני אף אחד, אבל איפה הדשא שהיה פה?" 

דשא סינתטי הפך ללהיט היסטרי בלונדון, שבשנים האחרונות סובלת מקיצים כה לוהטים עד שההשקיה נאסרה בה לחלוטין. ביום המחרת, בדרך חזרה מהגן של הילד, סיון הבחינה בשועל החומק מאחת החצרות. היא התקשרה במהירות לחברה בעלת ותק באזור ושאלה: "יש פה שועלים?". "כן", היא אמרה, "מלא. אבל הם מסתובבים רק בשעות הלילה. מעולם לא קרה שנתקלתי בשועל בשעות היום". 

***

בהמשך גילינו שגם לאיסוף האשפה בשכונה יש חוקים דרקוניים: יש יום איסוף אחד; אסור להניח שקיות בתוך הפחים כי מהפח הם לא אוספים; את שקיות האשפה יש להוציא בימי שישי בשעה שש וחצי בבוקר ולצרף אותן לערמות האשפה של השכנים, ועל פחי מיחזור לא שמעו בשכונה הזאת. 

החלטנו להקל על עצמנו ולהוציא את השקיות ערב קודם. מה כבר יכול לקרות? אך בשעה 11 בלילה בתי העירה אותי בדאגה. "אנחנו היחידות שהוצאנו שקיות אשפה", אמרה. היא כבר ראתה בעיני רוחה את השועלים מסתערים על השקיות,שהכילו גם חיתולים עם תכולה ריחנית במיוחד, וקורעים אותן לגזרים, ואותנו אוספות את כל הכבודה מהמדרכה בבוקר.

הצצתי מהחלון וראיתי שועל אחד בודד מסתובב ליד השקיות. כעבור כמה דקות נעלם ואז חזר עם עוד שניים. מה עושים? איך מכניסים את השקיות חזרה הביתה? פחדנו לצאת. מכיוון שהייתה עדיין תנועת מכוניות דלילה, השועלים המתינו בסבלנות לשעת כושר כדי להסתער. הצצנו מהגדר וברגע שהבחנו שהשטח פנוי, חטפנו את השקיות, הכנסנו אותן בזריזות הביתה וטרקנו את הדלת. הרגשנו כל כך אמיצות. כעבור זמן מה ראינו את השועלים מסתובבים בחצר שלנו, תוהים לאן נעלמו השקיות. כשהצצתי מחלון הקומה העליונה לאזור שבו היו מונחות השקיות, ראיתי את השועל. הוא בדיוק הרים את הראש ונעץ בי מבט מאיים.

בשלב הזה החלטנו שעוזבים את הבית, גם אם זה כרוך בטרחה של חיפוש בית מחדש ומעבר נוסף. בעלי הבית שיצרו את הבלגן הבינו שהם חייבים לאפשר לנו להשתחרר מהחוזה. למזלנו, בתוך זמן קצר נמצא בית שהיה מותאם בדיוק לצורכי משפחה עם ילדים קטנים. הייתה הקלה גדולה לראות שלשכונה החדשה הגיעה הציוויליזציה, וכאן משתמשים בפחי אשפה ואפילו בפחי מיחזור. בעוד שבוע יתרחש המעבר, בתקווה שמעכשיו יהיה אפשר לחוות את לונדון כפי שהכרנו אותה וכפי שמאיר כל כך אהב. ברור לי שבהזדמנות הראשונה הוא היה לוקח את בן, הנכד שלנו, למשחק של קבוצת הכדורגל Queens Park Rangers, הקבוצה שאהדנו כשגרנו שם. את המשאלה הזאת ניאלץ להגשים בלעדיו.