הבחירה פשוטה תיאורטית, אבל לא תמיד קלה נפשית. זו בחירה בין שותפות לבין ניכור – ואם לדייק, בחירה היכן למתוח את הקו במקום שבו נגמרת השותפות ומתחיל הניכור. תמצאו את זרעיה של הבחירה הזאת כמעט בכל נושא שעומד על סדר היום. נאמר, האם עלייה במחירי החשמל היא עילה לזעם כבוש, הגובל בשנאה, כלפי מי שחתם על הסכם הגז (שעל השאלה אם ועד כמה יש לו קשר לעליית המחיר אפשר להתווכח)? נאמר, האם כאשר נרצחים ישראלים המתגוררים בהתנחלות, זו סיבה לכאב, לאדישות או לשביעות רצון (שהרי מדובר בכובשים חסרי מצפון)? נאמר, האם כאשר פושעים ערבים יורים אלה באלה בצומת מגידו זו סיבה לזעזוע – או אולי לא? ובדומה: עד כמה צריך להתרגש – או לא – כאשר מתברר שבעיית רצח נשים היא קודם כל בעיה במגזר אחר, ולא במגזר שלנו.

הבחירה בין שותפות לבין ניכור נוגעת לכל חתכי החברה הישראלית. האם אני, האזרח, מרגיש שותף עם כל אזרח אחר. או אולי רק עם אזרח שאינו חוצה קווים אדומים שהגדרתי, נאמר, אזרח שאינו מבקש לבטל את ישראל כמדינת העם היהודי. האם אני, האזרח הציוני, מרגיש שותפות גם עם אזרח לא ציוני – חרדי, או ערבי. האם אני, האזרח משלם המסים מרגיש שותפות גם עם מי שגובה ממני מסים, ואחר כך מחלק את כספי למטרות שאין לי שמץ של עניין בהן.

תחושת שותפות היא הכרחית כדי להביא ללכידות. במדינה העומדת מול אתגרים רבים, היא גם הבסיס ליציבות פוליטית, כלכלית, חברתית. לכידות אין משמעה הסכמה על כל עניין, אין משמעה ביטול של ויכוח, אין משמעה השתקה של מסתייגים. אבל היא כן מחייבת הסכמות בסיסיות שיש להן תמיכה רחבה, והיא מחייבת שההסכמות הללו יהיו יותר מאשר סיסמאות ריקות – כמו, כולנו בעד איכות חיים, שלום וביטחון. היא מחייבת הסכמות על עניינים שנויים במחלוקת. היא מחייבת הסכמות על נושאים הדורשים הקרבה.

למערכת הפוליטית יש מצד אחד אחריות לקדם לכידות ולפעול נגד תופעות של ניכור, ומצד אחר, לפוליטיקאים יש אינטרס לפרק לכידות ולעודד ניכור. זה פרדוקס שאינו ייחודי לישראל; זה פרדוקס שניצב בלבה של השיטה שאנחנו מכנים דמוקרטיה, פרדוקס שאין לו פתרון – מלבד הקפדה על איזונים ובלמים. לפוליטיקאי יש חובה – שאינו תמיד עומד בה – להיזהר בדבריו ובמעשיו. לאזרח יש חובה – שגם הוא לא תמיד עומד בה – לתגמל פוליטיקאי הנזהר בדבריו ובמעשיו. בשבוע האחרון היו לאזרחי ישראל לא מעט הזדמנויות להרהר בחובה הזאת.

כך, כאשר נעשה ניסיון (למרבה השמחה, כושל) לייבא לישראל את תופעת האפודים הצהובים, שכל כולה ביטוי לזעם מתפרץ של אזרחים מנוכרים. האם באמת יש לנו עניין בזה? באפודים? בהתפרעויות? בגז המדמיע? באלות? בניפוץ השמשות? האם המצב באמת מצדיק אמצעים כאלה?

כך, כאשר מנהיגים במגזר הערבי מפנים אצבע מאשימה לממשלה כאשר הם נתקלים בתופעות של אלימות בקרב מצביעיהם. אלה אותם מנהיגים שכאשר ניתנת להם הבחירה בין שותפות עם מדינתם – שמשמעה השפעה, תקציבים, אמצעי שליטה, יכולת לשנות מציאות – בוחרים בדרך כלל בניכור ממנה, ובניגוח חברת הרוב שלה וערכיה.

כאמור, תיאורטית זה מבחן קל. ברור שעדיפה שותפות על פני ניכור. כמו שעדיפים ביטחון על חוסר ביטחון, ואיכות חיים על פני מחסור באיכות חיים. מעשית זה מבחן קשה, משום שהוא מחייב בחירה מתמדת בהבלגה, בהשלמה עם אמונותיו של האחר, עם טיפשותו, לעתים אפילו עם רשעותו. השלמה לא מתוך אדישות (המחולל העיקרי של מה שנהוג לכנות “פלורליזם”). השלמה מתוך כעס, וכאב, וחוסר אונים. השלמה מתוך הבנה שאין מה לשבור את הכלים, כי אלה הכלים שלנו.