אני אם חד־הורית לשלושה ילדים גדולים. בתי הבכורה בת 32 ועדיין גרה איתי בבית. למעט בעניינים טכניים, היא לא מדברת עם אחיה האמצעי, בן 30, בטענה שהקניט אותה בילדות. זה מצער אותי מאוד. אני מדברת איתה על זה הרבה מאוד, ואומרת לה שבסופו של דבר רק אח שלה יהיה לעזרתה במהלך החיים. הוא דווקא ניסה לדבר איתה ואף פנה אליה לא מעט פעמים, אבל היא לא שיתפה פעולה, ולכן הפסיק לנסות. איך אוכל ליצור תקשורת ביניהם, ובו־בזמן לעזור לבתי הבכורה לעזוב את הבית?



“אישה בת 32 לא אמורה לחיות עם אמא שלה. יכול להיות שבתך הבכורה מתפנקת, כי את מכבסת את הבגדים שלה, מבשלת עבורה ובסך הכל משרתת אותה ואת הצרכים שלה, אבל ממה שאת מתארת אני חוששת שהיא פיתחה בך תלות של ממש. לתפיסתי, הדבר הראשון שאת צריכה לעשות הוא לנסות להוציא אותה מהבית, וכמה שיותר מהר. תגידי לה - ולא בצורה של תוכחה - שהיא צריכה את הפרטיות שלה. מה גם שאם היא תצא מהבית יוכלו להיות גם לך חיי זוגיות נורמליים. השליטה שלנו היא רק על עצמנו, כך שאת לא יכולה לגרום לה להיות נחמדה לאחיה. ואולם, היא צריכה להבין שהיא בוחרת שלא לדבר איתו במשך שנים משום שהיא שבויה בילדותיות ובחוויות שלא קיימות כבר שנים רבות. לפני 15 שנה זה היה לגיטימי אם הייתה כועסת עליו, אבל עכשיו, בגילה, הגיע הזמן שתתגבר על זה. היא אומנם כבר בת 32, אבל מדברת כמו ילדה בת 10. חשוב שתאמרי לה שהיא חייבת לעשות צעדים של אדם מבוגר. לבתך יש מערך רגשי מופנם, פנימי, נעלב וסופג - וכאישה בוגרת היא מתקשה לשחרר את זה. לכן אני ממליצה גם על התייעצות עם פסיכולוג, אשר יראה לה שהיא תקועה בחיים. היא תקועה כי היא גרה איתך בבית ונמצאת במערכת יחסים לא טובה עם אחיה, והוא יסייע לה לעבור את התהליך שהיא זקוקה לו". 

הילדות לא מוכנות ללכת לישון. במציאות זה לא כל כך כיף. צילום: Istockphoto

 

אני סבתא לנכד מקסים בן 4, שבכל פעם שהוא רואה אותי, פונה אלי ואומר שהוא לא מוכן להיות חבר שלי. אני ממשיכה הלאה ולא עונה לו, אבל הוא ממשיך עד שהוריו שולחים אותו לחדרו ומענישים אותו. אחר כך הוא מתנצל, וחוזר חלילה. מה דעתך? 
 
“ההבנה שלנו, כמבוגרים, צריכה להיות שילדים עושים רק מה שמעניק להם איזשהו רווח. לצורך העניין, אם הורה מעיר לילד בכל פעם שהוא עושה משהו לא בסדר, הילד ימשיך לעשות את זה כדי לקבל את תשומת לבו של ההורה. כשאנחנו מגיבים להתנהגות חיובית של ילד אנחנו מחזקים אותה, וכשאנחנו מגיבים להתנהגות שלילית אנחנו מחזקים אותה גם. גם במקרה שלך, מה שהוריו עושים גורם לנכדך להמשיך לעשות את מה שהוא עושה. עלייך להסביר להם שזה לא מעליב אותך או פוגע בך חלילה. תגידי להם שזה ברור לך שזה לא מייצג באמת את רגשותיו, ושאת יודעת שהוא אוהב אותך. לתפיסתי, ברגע שיורידו את העיסוק סביב העניין הזה, הנכד יפסיק להגיד לך דברים כאלה מעצמו". 
אני אמא לארבעה ילדים: בן בכור בן 4 ועוד שלישייה, שתי בנות ובן, בני שנתיים וקצת. לפני חודשיים העברתי את הבן הקטן למיטה רגילה והמעבר היה חלק ונטול בעיות. עכשיו העברתי את הבנות למיטה נפתחת - וזה כבר נורא. הבנות, כמעט בכל יום, יוצאות מהמיטה, משתוללות בבית וממשיכות כך יותר משעתיים. אני בדרך כלל חדה ואסרטיבית איתן, אבל לא מצליחה במשימה. איך אצליח להרדים אותן? 
“כשהילדים היו קטנים הם נרדמו במיטה, כך שאת כן יודעת לעשות את זה, ומנגד לא יכול להיות שתעשי את זה לבד. בטח לא כשמדובר בשלישייה, התמודדות קשה לכל הורה. אומנם טענת שאת חדה ואסרטיבית, ובכל זאת אני חושבת שיש משהו לא מהודק ביחסים בינך לבין הילדות - כי עובדה שזה לא מצליח. לכן אני ממליצה לך לפנות בדחיפות לקבלת הדרכת הורים. במקביל, את ובן זוגך פנו לקבלת עזרה מהקרובים אליכם לצורך יצירת רשת ביטחון איתנה בתקופה הזו. בהצלחה".