בשבוע האחרון אנו עדים להסלמה מסוימת - לפחות מעל פני השטח - בין ישראל והשחקנים השונים הפועלים בסוריה. כך, איראן שיגרה טיל קרקע־קרקע לעבר אתר החרמון, שיורט על ידי מערכת כיפת ברזל שהייתה פרוסה באזור; סוריה מגבירה את קצב שיגור טילי הנ"מ שלה מול התקפות צה"ל, ובאירועים השבוע היא פעלה למרות אזהרות מוקדמות ומסרים חריגים שלפיהם אם לא תפעל נגד מטוסי חיל האוויר, צה"ל לא יתקוף את סוללות הנ"מ שלה; ורוסיה מעבירה מסרים בדבר צמצום אפשרי של חופש הפעולה הישראלי, בדגש על תקיפות במרחב דמשק ובשדה התעופה הבינלאומי, כמו גם גינוי בדרג פקידותי על פעילותה של ישראל ודרישה ממנה להפסיק את התקיפות.
במקביל, נראה היה כי צה"ל שינה את מדיניות התגובה שלו. מחד הופסקה מדיניות העמימות וישראל לקחה אחריות על תקיפות שבוצעו בסוריה, ומאידך בוצעו תקיפות באופן נרחב יחסית למול מטרות סוריות ואיראניות מגוונות.
לאווירת ההסלמה התווספו הפרסומים בכלי התקשורת הישראליים בדבר איומים של בכירים איראנים נגד ישראל - לכאורה בהקשר לאירועי הימים האחרונים בסוריה. כך פורסמה בהרחבה הצהרתו של מפקד חיל האוויר האיראני בדבר מוכנותו של הדור הצעיר להילחם בישראל עד לחיסולה. דיווח נוסף ציטט את דבריו של עלי שמח'אני, מזכיר המועצה לביטחון לאומי, שאמר כי הנוכחות האיראנית בסוריה לגיטימית וחוקית, ומתבצעת לבקשתו המפורשת של המשטר הסורי. בנוסף התפרסם ציטוט מעיתון כווייתי שלפיו קאסם סולימאני, מפקד כוח אל־קודס, ממליץ לירות טילים לשטח ישראל.
להבנתי, התמונה בפועל מורכבת יותר. ראשית, לגבי ישראל ומדיניותה: נכון כי בשבועות האחרונים של הרמטכ"ל היוצא וכחלק מאירועי סיום תפקידו הייתה התייחסות רבה מדי לפעילות הישראלית מול סוריה, אך התופעה הסתיימה. והראיה - צה"ל לא הודה ולא לקח אחריות על הטענות הסוריות על תקיפה של שדה התעופה בדמשק בצהרי אותו היום. לעומת זאת, ובתגובה לפעילות התקפית איראנית יזומה לשטח ישראל (ירי הטיל לחרמון), הגיב צה"ל באותו לילה ופרסם את תגובתו כמקובל באירועים דומים בשנה האחרונה.
כך היה בעקבות הפלת המטוס הצה"לי בפברואר 2018, כמו גם בעקבות ירי עשרות טילים ורקטות על ידי כוח אל־קודס לשטח רמת הגולן במאי האחרון. זאת ועוד, בעינַי תגובת צה"ל הייתה מדודה ונחושה, מתוך מגמה נכונה להכיל את האירוע ולהימנע מהידרדרות.
גם מבחינת התקשורת האיראנית ומהיכרות עמוקה עם איראן ותגובותיה מצטיירת תמונה אחרת מזו שהצטיירה בתקשורת הישראלית. ראשית, לא הייתה התייחסות איראנית רשמית לאירועים - ואולי זהו המקור האמיתי לדאגה, ולא ההצהרות המדוברות. שנית, התקשורת האיראנית הסתפקה בדיווחים תמציתיים על אודות האירועים, כמקובל במקרים דומים שבהם נמנעת איראן מלתת ביטוי למתרחש בסוריה כדי לשמר לעצמה את חופש הפעולה, להימנע מלהודות במעורבותה הישירה באירועים ולא לסנדל את עצמה ולהתחייב בתגובה.
מניתוח ראשוני שפרסם המומחה לענייני איראן ד"ר רז צימט, המשמש כחוקר ב־INSS, עולה כי הצהרתו המדוברת של מח"א האיראני ניתנה במסגרת ראיון שדן ברובו הגדול בשיפורים שנעשו בחיל לנוכח האיומים, ואין בו התייחסות כלל לסוריה או לתקיפות הישראליות במדינה. ואילו בחינת דברי מזכיר המועצה לביטחון לאומי מעלה כי סביר שהראיון הוקלט לפני התקיפה הישראלית, ומדובר בכמה שורות מתוך ראיון נרחב שרובו דן בסוגיות אחרות לגמרי.
ברקע, כחלוף שלוש שנים מתחילת יישום הסכם הגרעין בין המעצמות לבין איראן, נמצאת טהרן בחודשים האחרונים במצב אסטרטגי סבוך ומורכב ביותר. האפקטיביות של פעולותיה להפצת טרור בעולם נפגעה קשות. כוונות פיגוע באירופה נחשפו על ידי המוסד הישראלי וסוכלו על ידי האירופים; המצב בתימן נמצא בסטגנציה זה תקופת מה; ומאמציה להתבסס בסוריה נתקלים בפעילות נחושה ומתמשכת של ישראל, והיא נמצאת בפיגור גדול במימוש תוכניתה.
מצבה הכלכלי והבינלאומי של איראן נמצא בשפל. השפעתן של הסנקציות האמריקאיות הולכת וגוברת, והלחץ הפנימי גובר. הנשיא חסן רוחאני הודה לפני מספר שבועות כי העיצומים משפיעים וימשיכו להשפיע על חיי האזרחים, על התפתחותה של המדינה ועל הצמיחה הכלכלית שלה. במקביל, מדינות אירופה כועסות על הניסיון האיראני (שכשל) לשגר לוויין לחלל, והן שוקעות יותר ויותר בענייניהן הפנימיים.
אז איראן בלחץ, האינטרסים שלה בסכנה, ומצבה הבינלאומי, הפנימי והכלכלי מתדרדרים. גם בסוריה הצלחותיה מצומצמות. נכון להעריך כי חופש הפעולה הישראלי ממשיך להתקיים - גם אם הוא מאותגר יותר מבעבר - וכי על צה"ל להמשיך לפעול נגד ניסיונות ההתבססות האיראנית בסוריה. וזאת, תוך המשך השמירה על מדיניות העמימות והחשאיות היכן שצריך. במוקד צריכה לעמוד השאלה מהי עמדת רוסיה, שעסוקה בביסוסו מחדש של משטר אסד והיא בעלת הדעה במרחב.
הכותב שימש כרח"ט מחקר באגף המודיעין וכיום סמנכ"ל למודיעין וסייבר בקבוצת "שדמה"