"גנץ" ביידיש, אם לא ידעתם, פירושו "לגמרי", "לחלוטין". ואכן, אחרי הנאום המצוין שלו, שקדמה לו ההתחייבות לתקן את חוק הלאום וחבירה לבוגי יעלון, נדמה שזה מה שאפשר לומר: בני גנץ הוא לגמרי זה. הברירה הכי שפויה, הכי טובה, הכי מעשית, הכי מוארת, הכי הגונה. מישהו שמציע את החלופות הנכונות בכל העניינים המרכזיים, גם אם לא הכל עדיין ברור לציבור.
 

צריך לקוות, למשל, ששבחי ראש הממשלה המנוח מנחם בגין, שהחזיר למרבה הצער את חצי האי סיני - טעות היסטורית נוראה שלא ריפאה את שנאת העם המצרי אלינו - או שבחי ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו על נאום בר־אילן, שכלל את אופציית שתי המדינות, הרעה והמסוכנת עד אימה – לא מבשרים על הכיוון שאליו תלך ממשלת גנץ, אם תקום: פירוק היישובים והקמת מדינה פלסטינית ריבונית, שתציב גבול מדיני בלב ארץ ישראל.
 

המשמעות של שיתוף הפעולה עם יעלון, במקרה זה היא שאפשר להירגע: שום דבר מסוג זה לא עומד לקרות, שום התנחלות לא תזוז. בוודאי כאשר גם יועז הנדל וצביקה האוזר, שני אנשי ימין מובהקים, נמצאים בצמרת הרשימה. בכל מקרה, אני מניח שהרמטכ"ל לשעבר לא יוביל אפילו פינוי של התנחלויות מבודדות, שיביא למלחמת אחים עם כל מראות ההרס. אפשרות פינוי יישובים עבריים בארץ ישראל צריכה לעבור סופית מהעולם, ונדמה שהרכב רשימתו של גנץ אכן מבטל אותה.
 

באשר לחוק הלאום, גנץ ממש תפס את השור בקרניו. כלומר, הבין שמדובר בטעות יסוד שחייבים לתקן אותה. לתקן, לא לבטל. להוסיף מחויבות לשוויון זכויות מלא לכל אזרחי ישראל. אין חשוב מזה, העלבון של הדרוזים וגם של ערבים החיים איתנו הוא מוצדק לחלוטין. נגרם להם במקרה הזה עוול, ואסור שירגישו כאזרחים סוג ב’.
 

וכן, גם הקשב שגילה גנץ למצוקות חיינו - מהפקקים בחדרי המיון ועד הפקקים בכבישים – עונה על הציפיות של ישראלים רבים. בוודאי גם לא מעטים יסכימו איתו שיש להסיר מעל צווארנו את טבעת החנק החרדית והלאומנית ולפעול לשיקום היחסים עם יהדות ארצות הברית.
 

ברור לגמרי שיאיר לפיד וגבי אשכנזי חייבים לחבור לגנץ. לעומת זאת, אנחנו צריכים להיות די חרדים מפני שדרת המנהיגות של מפלגת השלטון, הליכוד. משר התחבורה ישראל כץ (ואשתו, למי שראה את מופע האימים שלה ב"אנשים"), דרך השר לביטחון הפנים גלעד ארדן ועד שרת התרבות מירי רגב. ישמור אלוהים. עכשיו זה רק בני גנץ.