ברוב מדינות העולם, ובעיקר במדינות הדמוקרטיות, כאשר הגוף המחוקק מגבש חוק שאינו מתיישב עם החוקה, בסמכות בית המשפט העליון לפסול אותו בהיותו סותר את החוקה. חוקות שונות מרכזות נושאים שונים, אך הדבר המשותף לרובן הוא שני פרקים: הראשון עניינו מוסדות השלטון של המדינה ומבנה השלטון בה, והפרק השני הוא מגילת זכויות האזרח והאדם.
ואכן, לא חלפו שנים רבות ובית המשפט העליון, בתקופת כהונתו של פרופ' אהרן ברק, ביטל חוק של הכנסת מסיבה זו. ב־30 השנים האחרונות ביטלו בתי המשפט כ־20 חוקים או סעיפים בחוקים מאותה סיבה. הדבר יצר מתיחות מובנית וברורה בין הרשות המחוקקת לשופטת, והחלו טענות בקרב פוליטיקאים בשלטון כאילו בית המשפט הוא שמנהל את המדינה ולא הכנסת. אלא שלא כך הדבר. בית המשפט מעדיף בדרך כלל לא להתערב בענייניה של הכנסת, אלא אם כן הוא חש שאין לו ברירה. בדרך כלל הכנסת והממשלה הן שדוחקות ומאיצות בבתי המשפט לבדוק אם החוקים אינם חוקתיים. מה שהגדיש את הסאה היה פסילתו של חוק גיוס החרדים, שנגד את עקרון השוויון ואת האתוס הישראלי. אך היו גם חוקים נוספים שהרגיזו את הפוליטיקאים, כמו החוק בעניין המסתננים הלא חוקיים.
דומה שהפעם יש נחישות רבה יותר בקרב מפלגות הקואליציה לכופף את ידו של בית המשפט. לא בטוח שהן יצליחו בכך אל מול הביקורת הציבורית. כלל לא בטוח שלא יידרש רוב מיוחד של 65 או 80 ח"כים כדי לבטל חוק כזה. הכל לשם מניעת עריצות הרוב כלפי המיעוט. אגב, גם פרופ' אהרן ברק הסכים בשעתו ל"פסקת ההתגברות" בתנאים מסוימים, ובלבד שיתמכו בה 80 ח"כים, בהם גם ח"כים מהאופוזיציה, מה שיחייב שיתוף פעולה של הקואליציה והאופוזיציה וימנע מהרוב האוטומטי של הקואליציה לשחוק את בית המשפט. כך תימנע עריצות השלטון, וגם לעריצות זו יהיו קווים אדומים.
התרעות פיקוד העורף