אתם, הישראלים היהודים, שנולדו לתוך יהדות מובנת מאליה, שאף אחד לא מערער עליה, תתקשו להבין. אבל כשעובדים ממוצא אתיופי נפסלים מלקבל תעודת כשרות או כשהרבנות אינה מכירה בכלה שטבלה במקווה עם בלנית ממוצא אתיופי, זאת מציאות שרודפת אותנו גם אם אנחנו מנסים לברוח ממנה. יש לכך השפעה על חיי היומיום ועל הפרנסה שלנו, על העתיד של הילדים שלנו, וזה בכלל לא קשור להיותך דתי, מסורתי או חילוני. 
 

החלום היהודי־ציוני לעלות לישראל עבר בגולה כחוט השני לאורך כל ההיסטוריה של העדה באתיופיה. אנשים מתו כדי לשמר את יהדותם. וכשאתה מגיע למדינה ומאמין שהגעת לבית שבו כל היהודים שווים ונתקל במציאות שבה מערערים על הזהות והשייכות שלך, על מי שאתה, זה בלתי נסבל. 
 

אם ההורים שלנו עלו מכוח חוק השבות, זה אמור היה להספיק, אבל מוקדי הכוח ששולטים בממסד הדתי - והדת הרי לא מופרדת מהמדינה - לא מרפים מהספקות שלהם בעצם יהדותנו. 
 

הפסיקה ההיסטורית של הרב עובדיה יוסף, שקבע חד־משמעית כי יהדות אתיופיה היא חלק בלתי נפרד מעם ישראל, אמורה הייתה להסיר את הספקות שתלמידיו ממשיכים להזרים היום לתוך המציאות שלנו. נוסף לכך, בממסד הדתי לא פעם בני עדות המזרח מקשים יותר על בני העדה שלנו מאשר אשכנזים, וכך הפכו המדוכאים למדכאים בעצמם. 
 

מעמד הקייסים חשוב מאוד, גם לצעירים, וזה אולי הדבר הטוב היחיד שיוצא מהיחס המפלה של הממסד: אנחנו רק מתחזקים כעדה ומהדקים את הקשר עם המסורת היהודית העתיקה והמפוארת שלנו. 
 

הכותבת היא פעילה חברתית בעדה האתיופית ולשעבר דוברת אגודת יהודי אתיופיה