אומנות האפשר: פיזור הכנסת ה־21 וקיומו של סבב בחירות חדש הינם תולדה של מזימה כושלת לסילוקו של ראש הממשלה בנימין נתניהו מהזירה הפוליטית. מזימה שהתנהלה בצלו של חוק הגיוס, ששימש לה כרשת הסוואה. מי שבפעולת קומנדו חרישית הניח את מטען הצד ומשך בחוטים הנסתרים שאמורים היו להפעיל אותו - היה אביגדור ליברמן. 
 

בצעדים חרישיים ובוטחים של לוחם קרבי מאומן, המכיר את תוואי השטח כאת כף ידו, הצליח ליברמן להניח רשת מלכוד שהפכה גם שחקנים ראשיים כמו בני גנץ ונשיא המדינה ראובן ריבלין, לשחקני משנה חיוורים וכמעט לסטטיסטים.
 

עד לרגעיה האחרונים של הכנסת והרחק מאור הזרקורים ניהל ליברמן קרב אדירים בניסיון לבצע השתלטות עוינת על כיסא ראש הממשלה. הוא עשה זאת תוך ניצול ציני של לשון חוק יסוד "הכנסת", של חולשתו של בני גנץ ושל הקונסטלציה הפוליטית המיוחדת שאליה נקלע נתניהו, כאשר חסרה לו אצבע אחת בלבד להקמת ממשלת ימין ללא ליברמן.
 

החוק קובע כי עם פקיעת 42 הימים שניתנו לנתניהו להרכבת קואליציה, רשאי הנשיא להעניק את המנדט לחבר כנסת אחר, ובלבד שקיימת היתכנות להקמת ממשלה בראשותו. ליברמן הכיר את לשון החוק. על מנת לסתום את הגולל על האפשרות הטבעית שהמנדט יועבר לגנץ - מיהר להודיע כי לא יתמוך בו לראשות הממשלה.
 

בהיעדר חלופה ריאלית להרכבת ממשלה, נשיא המדינה מחויב על פי החוק להודיע ליו"ר הכנסת כי יש לפזר את הכנסת וללכת לבחירות. החוק מעניק לח"כים 21 יום על מנת להתעשת ולנסות למצוא מועמד המקובל על לפחות 61 ח"כים, אחרת הכנסת מתפזרת אוטומטית, ללא צורך בחוק להקדמת הבחירות.

נתניהו וליברמן במליאת הכנסת. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

 

בשורה של התבטאויות חכמות ומתוכננות על המילימטר, תמרן ליברמן את כל המערכת הפוליטית למצב שהוא עצמו יהיה הגואל היחידי האופציונלי שיציל את הכנסת מפני פיזורה לדעת. הוא חזר והבהיר כי לא ימליץ לנשיא על אף מועמד אחר, לא מהשמאל, לא מהימין וגם לא מהליכוד. בכך הוא אותת לנשיא לא להעביר את המנדט לגנץ משום שזה מהלך חסר סיכוי. 
 

מבחינתו, סבב ההתייעצויות שריבלין נאלץ לבצע בגלל חוסר הסיכוי של גנץ, ובהנחה שנתניהו לא יגבש רוב לפיזור הכנסת, אמור היה להוביל לתוצאה אחת ויחידה: שהמשימה להרכבת ממשלה תוטל עליו כמועמד פשרה. מאחורי הקלעים הוא פעל להשגת הסכמתם של יאיר לפיד, גנץ ויתר סיעות השמאל, ששנאת נתניהו העבירה אותם על דעתם. כל שנותר לו לעשות היה לזנב בסיעת כולנו ולנסות לדוג לעצמו ח"כ סורר אחד, כדי להבטיח לעצמו רוב של 61 בתמיכה מבחוץ של הערבים. 
 

המחשבה שסיעה בת חמישה ח"כים, שקרטעה סביב אחוז החסימה, עלולה הייתה להמליך את העומד בראשה לתפקיד ראש הממשלה, היא עדות לכך שהשחקנים הגדולים באמת במערכת הפוליטית הם אלו השולטים בפרטים הקטנים. אפילו עכשיו אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת את אלו שהיו מודעים למשחק הפוליטי כפי שהתחולל באמת. ליברמן שיחק משחק פוליטי מזהיר על כל הקופה ונגד השעון. מה שהפריד בינו לבין ראשות הממשלה היה דבר אחד בלבד: בנימין נתניהו, שחמטאי טוב יותר, שקרא את צעדיו וניהל קרב בלימה גאוני.
 

כל מי שמתקשה להאמין כי יכול היה ללכת לישון בערב עם ממשלת ימין יציבה של נתניהו ולקום בבוקר לממשלת שמאל בראשות ליברמן - כנראה לא הפנים שפוליטיקה היא אומנות האפשר. זה אומנם נראה הזוי ממבט ראשון, אבל לאחר שמצרפים את העובדות הגלויות אל מעט מהעובדות הנסתרות, מוסיפים לתערובת את האפשרויות הפוליטיות וקורטוב דמיון, התמונה ההזויה לכאורה מקבלת ממד ריאליסטי לחלוטין.
 

42 יום לאחר שהעם אמר את דברו, נתן את אמונו מחדש בנתניהו והעניק לו מנדט להרכיב ממשלה ימנית יציבה, עמדה הדמוקרטיה הישראלית בסכנה - אדם שזכה ב־5 מנדטים בלבד ובפחות מ־4% מקולות הבוחרים עלול היה להפוך לראש הממשלה.
 

שימוש ציני בהוראות החוק

רגע לפני שליברמן זיהה את החוליה החלשה מקרב הנבחרים הטריים של סיעת כולנו, מיהר נתניהו לשים אצבע בסכר. הסכם השריון לח"כים של כולנו בתוך רשימת הליכוד לכנסת הבאה סיכל הלכה למעשה את כוונת ליברמן להשתלט על כיסא ראש הממשלה. נתניהו הבטיח את עתידם הפוליטי של נציגי כולנו, הסיר מעליהם את אימת הבחירות ואחוז החסימה והבטיח את נאמנותם לרצון הציבור. 
 

אולם ההסכם בין הליכוד לכולנו לא סילק לחלוטין את האופציה של ליברמן. הוא קיווה בסתר לבו וגם המשיך ביתר שאת לפעול מאחורי הקלעים לסיכול החוק להקדמת הבחירות, שבו תמך מן השפה ולחוץ. הטכניקה הפעם הייתה לטרפד את החקיקה דרך היעדר הסכמה על מועד הבחירות. גם הפעם עשה ליברמן שימוש ציני בהוראות החוק. 
 

על פי הוראות אלו החוק לפיזור הכנסת חייב לכלול מועד לבחירות כבר בקריאה הראשונה. ביודעו כי החרדים התעקשו על 28 באוגוסט אחרת יצביעו נגד החוק, נעמד ליברמן על רגליו האחוריות והתעקש על 17 בספטמבר. השעה נקפה והתקרבה לחצות, שעת היעד של ליברמן והדד־ליין של נשיא המדינה. רק ליברמן ונתניהו היו ערים באותו זמן למשמעות האמיתית של תאריכי היעד לבחירות החדשות. 
 

קריאת מפה נבונה מצד נתניהו סידרה לו רוב מקיר לקיר. הוא קיבל החלטה ללכת על תאריך היעד 17 בספטמבר שהציע ליברמן עצמו, ונתמך גם על ידי הח"כים הערבים. נתניהו לא סמך על קולות הערבים, ומחשש שלא יעמדו בלחץ סיעות השמאל אם הם יהוו את לשון המאזניים להעברת החוק בקריאה שנייה ושלישית - הפעיל מכבש לחצים על הסיעות החרדיות להצטרף לתמיכה במועד זה. כך השיג לעצמו רוב גורף מקיר לקיר ולכד את ליברמן בתוך הבור שכרה לו.
 

על פי הניתוח הזה וביחס לכוונות האמיתיות של ליברמן, פיזור הכנסת והקדמת הבחירות אינם בגדר הישג אישי שלו. ההפך הוא הנכון. התרגיל המסריח שהגה לסילוקו של נתניהו מהזירה הפוליטית וירושת מקומו לא צלח. לפני שהוא עובר לתוכנית המשנה שלו להשתלטות על כיסא ראש הממשלה בניסיון לסחוט מנתניהו רוטציה, כדאי שהציבור יהיה מודע לכל נבכי חוק יסוד "הכנסת" ולא יעניק לו את הכוח לעוות את רצון הבוחרים.

tguvot@maariv.co.il