אלה בחירות משמימות ומוזרות ביותר. שום דבר טוב לא מאיים להפתיע אותנו. אפילו התזזית של אהוד ברק לא מפיגה את התחושה שמדובר באטריות מחוממות. המשחק הפוליטי מתנהל כמו טוויטר במעגל סגור. רוב האנשים רק רוצים לצלוח בשלום את חום הקיץ ואת החופש הגדול, ואין להם ממש כוח וחשק לשמוע שוב את בן גביר או את בן ברק, ולא שמים לב שלשר התקשורת קוראים עכשיו דודי אמסלם ולא איוב קרא.

בקיצור, חלון הקשב סגור עכשיו. תעירו אותנו בספטמבר. נחזור צרובי שמש מהים ומהבריכה, מהבילויים בקניונים או בחו”ל. הכיסים שלנו יהיו ריקים, ואם לא תפרוץ מלחמה, אולי נתפנה להבטחות ולהתחייבויות חדשות. לכם הפוליטיקאים נותר רק להתפלל שנשכח מהתיקים הפליליים, מהפרשות התמוהות, מההתחייבויות שלא לשבת עם ההוא, ולא עם ההם ולא לוותר בעניין - נו, בעניין הזה שהתחייבתם. 
אלא שאסור לנו לנתק מגע עם המערכת הפוליטית. עם הגשת רשימות המועמדים מסתיימת היום עונת החיזורים, החיבורים והברבורים. שוק הפנויים־פנויות ננעל ולכאורה מתחילה ההתגוששות המכרעת על עתידה של ישראל. אבל על אף המאמץ שעושים הפוליטיקאים להציג לבוחרים הבדלים מהותיים בין הרשימות, אין מדובר במאבק אידיאולוגי בין ימין ושמאל, אלא בעיקר במאבק הישרדותי ואינטרסנטי. הפוליטיקה הישראלית מתרסקת לנגד עינינו. לא הכל באשמת נתניהו, אבל לא מעט בהשפעתו. לתהליך הזה אפשר לקרוא בשם “אפקט נתניהו”.
המפלגות הדמוקרטיות נמחקו בזו אחר זו – העבודה, מרצ, המפד”ל הישנה, ובעקבותיה הבית היהודי. לכל אחת מהן הייתה מסורת אידיאולוגית, שאבדה בהליך של איחוד וחלוקה מחדש. תוך כדי כך בוטל ההליך הדמוקרטי הפנימי, והתבטלה גם יכולת המתפקדים להשפיע בפריימריז. מה שהיה בעבר השמאל הישראלי ומחנה השלום, הפך לרשימת ישראל אחת, שהתפתחה למחנה הציוני, שהתפצל לשני ראשים: העבודה־גשר לצד המחנה הדמוקרטי, שנראה כמו מחנה פליטים פוליטיים ולא כמו מפלגה. האבולוציה של השמאל מלמדת שישראל הופכת לדמוקרטיה מתגוננת תוך שהיא מאבדת את החזון ואת הרצון לחתור לשלום ולהשתלב במרחב הגיאופוליטי האזורי. 

גם הימין הדמוקרטי משנה את פניו. ראש הממשלה נתניהו מטשטש את הקווים האדומים שמנעו בעבר מגורמים קיצוניים לבוא בשערי הכנסת. הוא מפעיל את כל המנופים כדי להכניס את הכהניסטים לאוהל אחד עם אנשי הימין החדש והציונות הדתית, למגינת לבם של רבים מקרב חובשי הכיפות הסרוגות. המהלכים שלו הופכים גם את חברי הליכוד לעושי דברו, ואין מי שיעצור בעדו. הדגל הפוליטי היחיד שמניף נתניהו, ובעקבותיו המערכת הפוליטית כולה, הוא איחוד כוחות מכל הבא ליד כדי לא לאבד קולות. התוצאה היא עיסה פוליטית, וערבוביה נטולת זהות. במובן הזה אין יותר ימין או שמאל, כמו בתשדיר הבחירות האנמי של כחול לבן בסיבוב הקודם. 
זה אינו מפץ פוליטי שמתוכו עשוי לפרוץ משהו חדש וטוב, זו קריסת מערכות שמביאה לאובדן דרך העלול לרסק את הפוליטיקה הישראלית ללא תקנה. המערכת הפוליטית נכנסה לקוראלס, ובשלב הזה כבר ברור שבחירות פעמיים בחצי שנה הן פעם אחת יותר מדי. אבל הפוליטיקאים מוסיפים להתנהג כמו מעבורת חלל שהתנתקה מחללית האם. במונחים של נפגעי אסון טבע, הם יכולים להיחשב מנותקי קשר.

ככה זה כשראש הממשלה משתעמם מאזרחים מתוסכלים כמו פעילת הליכוד אורנה פרץ מקריית שמונה. אבל לנו, הבוחרים, אין פריווילגיה להשתעמם מהפוליטיקאים, משעממים ומשמימים ככל שיהיו. על כל אחד מוטלת החובה לתפקד כמו מחלקת פיקוח, יחידת מעקב ואגף ביקורת (בהיעדר מבקר עם שיניים) כדי לוודא שלא גונבים לו את הקול. ביום שאחרי הבחירות לא יהיה מנוס משיקום יסודי של התשתיות האידיאולוגיות ואתחול מחדש של המערכת הפוליטית הישראלית.