סיכויי הנשיא טראמפ להיבחר לכהונה שנייה ב־2020 הולכים ומשתפרים, בניגוד לתחזיות שהיו נפוצות רק לפני חודשים אחדים. הדמוקרטים תכננו שעדות החוקר המיוחד רוברט מולר בוועדת המודיעין של בית הנבחרים, על מעורבות רוסיה במערכת הבחירות הקודמת תשמוט את הקרקע מתחת למועמדותו של טראמפ לקדנציה שנייה (ואולי אף תביא להדחתו), אך ההפך הוא שקרה, וכפי שסיכם זאת ה"וושינגטון פוסט", עיתון אנטי־טראמפ מובהק: "אם הדמוקרטים קיוו שהעדות תהיה רגע מכונן חשוב (לסילוקו של טראמפ) הרי שהייתה נכונה להם אכזבה צורבת". הערכות דומות התפרסמו גם ב"ניו יורק טיימס". 
 

אומנם חברי קונגרס דמוקרטים שונים ממשיכים לנסות להביא להדחתו של הנשיא, אך ספק אם יצליחו בכך. אין זה אומר שטראמפ יצא צח ונקי מהדוח של מולר, אך האשמה העיקרית, כלומר שיתוף פעולה פעיל שלו עצמו או של מטה הבחירות שלו עם רוסיה, לא הוכחה. בנוסף, כפי שהחוקר מולר ציין, לפי המצב החוקי בארצות הברית, ממילא אין להעמיד למשפט נשיא מכהן (זה כלל שקיים גם בבריטניה ובצרפת).
 

גם על טענה נפוצה אחרת נגד ממשל טראמפ, כלומר רדידות המשילות וחוסר הכשירות שלו, נשמעות היום הערכות חדשות וחיוביות יותר, ולאו דווקא מצד תומכיו. כך התפרסמו לאחרונה שני מאמרים ב"פייננשל טיימס" הבריטי, עיתון העוין את טראמפ — האחד של אדוארד לוצ'ה, כתב העיתון לענייני אמריקה, והשני של פרשנו המדיני הראשי ג'נאן גאנש — שמצביעים על כך שבעצם הנשיא הכאילו־מטורלל הזה משיג את רוב מטרותיו: הכלכלה בפריחה, גם בזכות הקיצוץ במסים שהעביר ב־2017, הוא הצליח למנות שניים ממועמדיו לבית המשפט העליון — משימה שאפילו רונלד רייגן לא צלח אותה; הוא שינה את הסכמי הסחר עם מקסיקו וקנדה בהתאם לכוונותיו; החומה על גבול מקסיקו, תוכנית שספגה לא מעט ביקורת, נבנית, ובמימון תקציבי.

הוא גם מוכיח את עצמו כמנהיג יעיל בתחום מדיניות החוץ, לרבות הצעדים שנקט נגד סין, ומבחינתנו אפשר להוסיף לכך את העברת השגרירות האמריקאית לירושלים ואת שינוי הדגשים לגבי הסכסוך הישראלי־פלסטיני. עניין חשוב אחר ששנוי במחלוקת הוא איראן, אך אף שמוקדם עדיין לשפוט, יש סימנים שטהרן, למרות תרגילי השרירים שלה במפרץ הפרסי, תהיה זו שתמצמץ ראשונה. 

אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, אילהאן עומאר, ראשידה טלאיב ואיינה פרסלי. צילום: רויטרס אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, אילהאן עומאר, ראשידה טלאיב ואיינה פרסלי. צילום: רויטרס

 

למדיניות חוץ אין אומנם התחלה וסוף, היא תהליך מתמשך, אך סביר להניח שגם אם ייבחר מועמד דמוקרטי, ובפרט אם יהיה זה איש הזרם המרכזי של הדמוקרטים כמו ג'ו ביידן, שמוביל בהפרש ניכר על המועמדים האחרים (וגם על טראמפ), לא יחולו שינויים קיצוניים ברוב הנושאים הנ"ל. אפילו בעניין הסכם הגרעין עם איראן, שכמעט כל המועמדים הודיעו שיחזרו אליו, אין כלל ביטחון שהמתכונת שירצו או יוכלו לבחור תהיה בדיוק זו של הנשיא לשעבר אובמה.
 

טראמפ התחיל בינתיים במלוא המרץ את מערכת הבחירות שלו. הציר התעמולתי המרכזי שלו הוא המצב הכלכלי הטוב, וזיהוי המפלגה הדמוקרטית כולה מבחינה ציבורית עם הקבוצה השמאלנית הקיצונית שלה (שגם חברות הקונגרס האנטי־ישראליות והאנטישמיות משתייכות אליה), שעמדותיה במרב הנושאים הרלוונטיים אינן מקובלות על רוב האמריקאים הלבנים. כפי שנכתב באחד העיתונים: "רבים מאלה שאינם מתלהבים מטראמפ גם לא רוצים נשיא סוציאליסטי".

כל אימת שמועמדים דמוקרטים משמיעים הצהרה נוספת ברוח הקבוצה הנ"ל, כפי שעשו כמה מהמועמדים בעימותים ביניהם, כגון תמיכה בהגירה כמעט בלתי מבוקרת או רעיונות הזויים בתחום הכלכלה וביטוח הבריאות, טראמפ עשוי לזכות בנקודות נוספות (כפי שבישראל הליכוד נבנה מהברית של ברק עם מרצ וסתיו שפיר). 
 

למעשה מתקיים מאבק על נפשה של המפלגה הדמוקרטית, וכפי שציינו פרשני ה"ניו יורק טיימס", טום פרידמן משמאל וברט סטיבנס מימין, בדרך זו המפלגה הדמוקרטית תצעד בבטחה לקראת התאבדות. 
 

יש זמן רב לבחירות, והרבה דברים יכולים להשתנות בשני הכיוונים. אין גם לשכוח שבבחירות הקודמות טראמפ זכה בזכות הרוב בחבר האלקטורים ולא ברוב קולות הבוחרים, ומצב זה עלול להביא לתהפוכות בשני הכיוונים. אך אם לשפוט לפי הסימנים הנוכחיים, לטראמפ הולך כרגע קלף.