אנחנו כבר במרחק נגיעה משנת הלימודים החדשה. ואיך אומר החכם מכל אדם במגילת קהלת? "סובב הולך הרוח, ועל סביבותיו שב הרוח, ומה שהיה הוא שיהיה". הטענות אינן קשורות לפוליטיקה ולבחירות, אלא למעונות היום, שבהם מתעצבים חיי ילדינו, וכעת נראה שהם פשוט ימשיכו לדשדש. מה שקורה בתחום הזה הוא שערורייתי על פי כל קנה מידה, אבל לא נראה שלרבים מאיתנו אכפת. כמה מאיתנו בכלל מציצים אל החצר האחורית והמוזנחת של החברה הישראלית?



השאלה המרכזית היא אם מדינת ישראל אומנם מוכנה לקבל על עצמה, סוף־סוף, אחריות לתחום החינוך לגיל הרך. לא בהצהרות, ולא באותיות פורחות במצעי מפלגות. רק במעשה. אם כן, לא מתקבל על הדעת שלמטפלות ולמחנכות אין תנאי עבודה סבירים; אם כן, בלתי נסבל הוא שיש מקום רק לילד אחד מבין כל ארבעה המבקשים להתקבל למעון מפוקח; אם כן, לא הגיוני ולא סביר שיש מחסור עצום ומתמשך במעונות, בכיתות לימוד ובכוח אדם מקצועי ומיומן.



ועדה ממשלתית, מקצועית ובין־משרדית, הייתה אמורה לשבת על המדוכה ולהגיש זה מכבר ובתוך פרק זמן סביר, הצעות מעשיות, רציניות ומעמיקות, שימנעו את קריסת המערכת. זה, כמובן, לא קרה ומסקנותיה רחוקות. שנת הלימודים תיפתח, והם עוד ימשיכו בדיוניהם, בדיוק כמו שאמר שלמה המלך, שהזכרנו לעיל; "כל הדברים יגעים... ומה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה". אם בשלב מוקדם יותר עוד ראינו אור קלוש בקצה המנהרה, הוא כבה ונעלם. ועמו גם התקווה החדשה להבראת ענף מעונות היום.



המחסור בכוח אדם הוא כרוני ומתמשך, תנאי העבודה במעונות כמעט בלתי אפשריים, המשכורות נמוכות. אין שום תמריץ משמעותי שימשוך אל השדה הזה, החשוב והחיוני כל כך, כוחות חדשים ורעננים, מיומנים, מוסמכים וטובים. ועל כל אלה משקיפה מעל, כמעט באדישות, הרגולציה הממלכתית. זאת שעל פי חוק אמורה להציב תנאים ולפקח. זאת שמוסמכת לפתח ולקדם את חינוכו של הדור הבא.



חטא קדמון הטיל את האחריות לנושא על משרד ממשלתי, שבעברו היה משרד העבודה. עכשיו כבר אין גם שר במשרה מלאה. אבל הבעיה היא לא לאיזה משרד ממשלתי שייכים המעונות, אלא מי – אם בכלל – באמת ערוך ומוכן ורוצה לטפל בנושא בחום, באהבה וברצינות, כמו שאנחנו עושים; באחריות, במקצועיות ובהתמדה, יום אחר יום.



כבר שנים שאין תוכנית סדורה לטיפול בגיל הרך. לא רק כסף חסר, אלא ראש פתוח, תבונה וחשיבה יצירתית. המטפלות, שבידיהן מופקדים הילדים והנכדים שלנו, עושות עבודת קודש, אבל אף אחד לא סופר אותן. מי שיכולה – בורחת מהמקצוע. העבודה קשה ובלתי מתגמלת, ועם תחושות שליחות וסיפוק וקורת רוח, קשה לקנות במכולת.



עם כל האבסורד, נדמה שעדיין יש כאלה המאמינים שהילדים באמת נולדו רק בגיל שלוש. אם המדינה לא תקבל אחריות לגיל הרך, בבוא היום שר ההיסטוריה ידע לבוא חשבון.



הכותבת היא יו"ר תנועת האישה הדתית־לאומית "אמונה", המפעילה רשת מעונות יום בישראל