השני נובע מכך שהמאבק למצוינות נעשה על חשבון הפערים החברתיים והלימודיים שמעיבים של מערכת החינוך בפרט ועל החברה הישראלית בכלל. ישנם מוקדי אור והשראה של בתי ספר מצליחים באזורים שמצויים במדרג סוציו־אקונומי נמוך, אבל הכלל עדיין ברור: יש קשר הדוק מדי בין הכנסת והשכלת ההורים לתוצאות הלימודיות של ילדיהם. הורים מבוססים בורחים מהמערכת, ואילו הורים חסרי אמצעים נותרים ללא מענה. פסיקת בג"ץ האחרונה הנוגעת לתוכניות לימוד הממומנות על ידי ההורים (תל"ן) וחוסר הנכונות למצוא מענה לתשלומי הורים – מבטיחה כי אי השוויון יגדל, וחוסר היכולת של תלמידים מרקע כלכלי חלש להתחרות עם חבריהם המבוססים יותר - גם הוא יגדל.
השלישי נובע מתהליכי ההדתה של מערכת החינוך הממלכתית ודחיקתו לשוליים של החינוך האזרחי־דמוקרטי, שהוא נשמת אפה של כל מערכת חינוך, שמטרתה לגבש בדור הצעיר מחויבות לחיים פעילים בחברה ולתמיכה בערכיה הדמוקרטיים. בשנים האחרונות מטרה זו נשכחה כמעט כליל והוחלפה בחינוך מגמתי המדגיש רק פן אחד של המשוואה היהודית־דמוקרטית. לאנשי המחנה הכללי, אלו שאוחזים בערכי מגילת העצמאות, מערכת החינוך הפכה מקום מנוכר ערכית שאינו נותן מענה לערכים שבהם הם אוחזים.
שלושת היעדים המרכזיים בכל מערכת חינוך מתקדמת בעולם כולו - מורים איכותיים המתוגמלים היטב, שיש אליהם הערכה שבאה לידי ביטוי במידה רבה של אוטונומיה פדגוגית ואישית; צמצום פערים ומתן הזדמנויות שוות לכל ילד וילדה; וחינוך אזרחים פעילים, אחראים ובעלי חוש מחויבות חברתי עמוק - נמצאים בישראל בנסיגה. זהו מצב מסוכן שהשר/ה הבא/ה חייבים לטפל בו.
יותר ויותר הורים בוחרים לעזוב את מערכת החינוך ולגבש לעצמם אלטרנטיבות מקומיות שיגנו על ילדיהם. אני קוראת להם להישאר במערכת הממלכתית ולהיאבק עליה. עתידה של מדינת ישראל ייקבע בין כותלי הכיתות, ומן הראוי שנהיה מוכנים להיאבק על איכות החינוך של הדור הבא ולא רק של ילדינו.
התרעות פיקוד העורף