לפני כשנתיים אירח ראש הממשלה בביתו את חוג התנ”ך. נתניהו, הידוע כחובב היסטוריה, מקפיד לשלב בנאומיו עבר, הווה ועתיד, וכך, בעודו מתאר את המאמץ הביטחוני המדיני חובק העולם שהוא מנהל נגד הטרור הפלסטיני והגרעין האיראני, הזכיר את ממלכת החשמונאים ששרדה 77 שנים וציין כי הוא פועל להבטיח שמדינת ישראל תגיע אל שנת ה־100.

זה קצה האופק שנתניהו רואה בחזונו, שעה שהוא מלבה את גחלת הפחד מפני חורבן הבית השלישי. וזה גם סימן לכך שהגיע הזמן לרמונט פוליטי. לשם כך יש להשתחרר מתסמונת שטוקהולם ביחס לנתניהו. ראשונים צריכים להיגמל ראשי הליכוד החוששים להתמודד מולו, שכן הליכוד זקוק להנהגה חדשה, לא פחות מאזרחי ישראל. המחזה שבו כל שרי הליכוד הממושטרים מצביעים פה אחד בעד חוק המצלמות, נגד עמדת היועץ המשפטי לממשלה, היועץ המשפטי לכנסת ועמדת יו”ר ועדת הבחירות, הוא מחזה מעורר דאגה. גם החתמתם על הצהרת נאמנות לנתניהו מכתימה אותם כמי שוויתרו מרצון על עצמאות שיקול הדעת ומעלה חשש שמא חדלו לנשום באופן עצמוני. נכון לעכשיו, הליכוד החמיץ את השעה, אבל הבחירות לכנסת הן הזדמנות למקצה שיפורים. 

במדינה דמוקרטית, לא קשה לדמיין ראש ממשלה חדש שאיננו נתניהו. הנה תרגיל בדמיון מודרך: ביום שייכנס ללשכת ראש הממשלה כבר לא יקראו לו גנץ, אלא אדוני ראש הממשלה. מתרגלים לרעיון? הוא יקבל תדרוך מדיני־ביטחוני ומיד ייאלץ להתמודד עם כל הסוגיות הבוערות. על אף ניסיונו הביטחוני העשיר, לא מן הנמנע שיעשה טעויות ויספוג ביקורת, אבל אין שחר לטענה כי יסכן את ביטחון ישראל. זאת אף זאת, לא מרחפים מעליו שלושה כתבי אישום, וגם אין לו תיק שעלול לעלות מהמצולות. אם היו כאלה, קרוב לוודאי שכבר היו נחשפים. אפשר לסמוך על הליכוד שהפך כל אבן כדי להדביק לו חשד או אבק של חשד פלילי. נאדה. גנץ יכול להיות ראש ממשלה. למה לא?  

גנץ. צילום: אבשלום ששוני

 

אבל כדי שתרחיש כזה יתממש, על הבוחרים להשתחרר מהפחד הפוליטי ומהפוליטיקה של הפחד שהיו למוטו בכל קמפיין של נתניהו מאז הקריאות “הם מפחדים” נגד התקשורת בבחירות 1999 ועד היום. במשך 13 שנות כהונתו הוא דוהר על מרכבת הפחד, נוהג בה במהירויות משתנות, בתוואי מאתגר ובזוויות מסוכנות, תוך שהוא לוחץ על בלוטות הפחד הקולקטיבי מפני אויבים אמיתיים ודמיוניים מבית ומחוץ. על הרצף ניצבים בשורה, בערבוביה ובסדר משתנה: האיראנים, הפלסטינים, השמאל, התקשורת, הערבים, המשטרה, הפרקליטות ובג”ץ. פעם, גם נשיא ארצות הברית ברק אובמה היה ברשימה.
 

כבן להיסטוריון נתניהו יודע כי חורבן הבית הוא זיכרון לאומי טראומטי בן אלפיים שנה, ולכן הוא מטפח בשקידה פולחן אישיות כאילו רק הוא יכול להציל את ישראל מאבדון. במילים אחרות, “אין עוד מלבדו”. השבוע, אחרי הספין שגונבים לו את הבחירות ואחרי שסחט את קמפיין המצלמות, הוא שב ושלף את האס בדמות האיום האיראני. מבחינה פוליטית, משמש הגרעין האיראני פרוקסי בשירות נתניהו המזין את הפחדים הקמאיים של הציבור בישראל.
 

באופן דומה גם ההתבטאויות הפוליטיות שלו פורטות על אותם נימים: להפחיד, להפחיד, להפחיד. "רוצים להדיח ראש ממשלה מכהן", "שלטון הימין בסכנה" ו"פוגעים בי כדי להפיל אותנו". מי בדיוק מסכן את שלטונו? מפלגות פוליטיות יריבות? האין זו המהות של בחירות? האם לא כך מחליפים שלטון במדינה דמוקרטית? לא אצל נתניהו. אצלו הכל אישי. הליכוד הוא נתניהו, נתניהו הוא הליכוד ועכשיו הוא גם המדינה. במשוואה שיצר רק איתו יכול להיות יותר טוב - ואם לא, יכול לבוא אסון. זו כמובן טעות והטעיה מכוונת. ולכן אחרי כל כך הרבה שנים הגיע הזמן להשתחרר מהפחד ולהבין שנתניהו הוא הבעיה ולא הפתרון. 
 

אז מה אומרים? לא מ פ ח ד י ם.