ישראל עלולה לאבד, לטעמי, את ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה לה מעולם. לא רק בגלל תוצאות הבחירות; אלא בגלל שמה ששולט כיום על חיינו הם גורמים משפטיים שנדמה לעתים שאינם חייבים דין וחשבון לאיש. במשך שנים נרדף בנימין נתניהו, למיטב שיפוטי, בידיהם, והיום הם יכולים ליצור מצב שעלול להמיט על כולנו כמעט קטסטרופה מנהיגותית. החלטה של היועץ המשפטי לממשלה שלא להיענות לדרישה המבוססת כדבעי, לפחות להשקפתי, להימנע מהגשת כתבי אישום - גם אם אלה יהיו מצומצמים באורח משמעותי בהשוואה למה שיוחס לנתניהו בתחילה - תהיה בבחינת בכייה לדורות.

ראשית, יהיה בהחלטה זאת כדי למנוע מנתניהו לשמש ראש ממשלה, שכן אינני מעריך שהוא יבקש לנהל את המדינה במקביל לניהול משפטיו, גם אם האפשרות הזאת קיימת בחוק; ושנית, משום שהיא תושיב בלשכת ראש הממשלה את מי שיהיו נתמכים בידי חברי הכנסת הערבים. זה צריך להדיר שינה מעינינו. בין אם הם ישבו בקואליציה ובין אם הם יתמכו בה כ”גוש חוסם”, כל עוד ישראל נמצאת במלחמה דה פקטו עם ארגוני טרור הנתמכים בידי איראן, תרחיש כזה אסור לו שיתקיים.

נכון, הערבים הם אזרחים במדינה שלנו, ומשמעותו של משטר דמוקרטי היא שיש להם זכות לבחור ולהיבחר, אבל אינני יכול לדמיין, גם בחלומותיי הכי נוראיים, שרים ערבים יושבים בקבינט המדיני־ביטחוני או שמישהו מהם משתתף בהכרעות הכרוכות במבצעים צבאיים.

המאבק על זכותנו בארץ ישראל לא החל לאחרונה. הוא מתקיים זה למעלה ממאה שנים. הערבים מעולם לא הסתירו את רצונם לשלוט בכל השטח שממערב לירדן, וחשוב שכולנו נזכור את זה כל העת. ואת המאבק הזה אי אפשר לנהל כשהערבים נמצאים בתוך הקרביים שלנו. זה פשוט בלתי מתקבל על הדעת.

למעשה, הם עצמם מודים בהזדהותם המלאה עם אלה שדורשים את הנסיגה המלאה מכל השטח שנכבש ב־1967. הם גם דורשים את ביטול זהותה היהודית של ישראל־גופא משום שהם לא רואים בה את ביתו הלאומי של העם היהודי, אלא מדינה שבה אין זכויות יתר ליהודים; כגון אלה המופיעות בחוק השבות. בפועל אנחנו צריכים להכיר בכך שהערבים המתגוררים כיום בקרבנו לא בחרו להתגורר תחת שלטון ישראלי. הם נכלאו במסגרתה של המדינה היהודית במהלך מלחמת השחרור שלנו. בתחילה הם היו נתונים תחת משטר צבאי ורק לאחר כ־16 שנים הם “שוחררו” מן המגבלות הכרוכות בכך.

וזה מחזיר אותי לתחילת הדברים. יש רק גורם אחד שיכול, וצריך, להתיר אותנו מן הפלונטר הפרלמנטרי. קוראים לו אביחי מנדלבליט. הוא צריך לאזור אומץ ולומר קבל עם ועדה שיש מקום לוותר על הגשת כתבי אישום נגד ראש הממשלה. הוא צריך לדעת שזה המהלך הנכון לעשותו; הן משפטית והן ציבורית. הוא רק צריך לקרוא בעצמו את כל חומר הראיות מתחילתו ועד סופו, מבלי להחסיר אפילו תמליל אחד, ואז לנהוג ביושר עם עצמו ולומר שהדרך הנכונה היא לסגור את תיקי החקירה; יש דרכים רבות לעשות את זה.

למשל, בתיק 1000, אפשר לדרוש מנתניהו להחזיר לקופת האוצר את שווי הסיגרים. זאת אפשרות הקבועה בחוק. אני לא רואה כל קושי משפטי בעניין זה. אפשר גם לדרוש ממנו, לדוגמה, להסכים שתקופת כהונתו הנוכחית תהיה האחרונה – ושבכנסת שנבחרה זה עתה יעבור חוק המגביל את כהונתו של ראש ממשלה לשתי קדנציות. אינני חושב שיהיו רבים בציבור שיחשבו שהאלטרנטיבה שזאת שעליה הצבעתי לעיל היא טובה יותר.