זה נשמע פתטי להתייצב כאן בימים אלה כנביא מקראי בשער ולקרוא בקול רם דברי תוכחה וזעם כמו הייתי ירמיהו הנביא למשל: “כה אמר ה’ צבאות אלוהי ישראל, היטיבו דרכיכם ומעלליכם ואשכנה אתכם במקום הזה”. אבל מנגד קשה לשתוק, לעבור לסדר היום, כשמתרחשות כאן תופעות כמו תשעה הרוגים בכבישי ישראל במהלך סוף שבוע ו־276 הרוגים מתחילת השנה, נכון לכתיבת שורות אלו. נראה שזה עובר לידנו, מעלינו, לצדנו.
 

התחושה היא שאנחנו לא נותנים את תשומת הלב הראויה לכך שיש פיחות בערך חיי אדם. דומה שמעולם לא נראתה כאן זילות כזו לדם של נספים לשווא.

בימים האחרונים עלו לכותרות דברי הרמטכ”ל אביב כוכבי על איומים קרובים. הם כמובן גררו ניתוחים ופרשנויות של מיטב המומחים. איום ביטחוני על המדינה ואזרחיה נותר נושא מאוד רגיש, שנוגע לכולם, גם אם האיום רחוק ויש לו לא מעט מענים. אבל כשמדובר בתאונות דרכים קשות שהופכות את כבישי ישראל לשדות קטל, הנושא כאילו עובר לו בשקט לסדר היום.
 

בחודש החולף שכלל את חגי תשרי יצא לי לנסוע בתדירות גבוהה בכבישי ארצנו. בעיקר בצפון, שם הכבישים היו עמוסים במטיילים. לאורך מאות קילומטרים כמעט לא ראיתי ניידת, שוטר, מישהו או משהו ליצור הרתעה, לרסן את אותם נהגים שחלפו על פניי במהירויות מטורפות, תוך ביצוע עקיפות מסוכנות.

בזמנו, כאשר התרחשו כאן תאונות דרכים קשות וכואבות, הופנו הטענות לכבישים הצרים והמשובשים. מי שנוסע היום בכבישים כאן חש במהפך משמעותי שהתחולל בשנים האחרונות. אפשר ליהנות מכבישים רחבים, ידידותיים, אבל יש כאמור כאלה שמנצלים אותם לנהיגה פראית. כנראה שתרבות הנהיגה שלנו היא הבעיה המרכזית.
 

אבל ההשתוללות בכבישים הבין־עירוניים היא כאין וכאפס לעומת הג’ונגל שהתפתח במרחבים העירוניים, בעיקר בגוש דן, באמצעות תופעת האופניים והקורקינטים החשמליים. חוצים רמזורים באור אדום, נוסעים על מדרכות, תוך כדי שיחה בנייד, ללא קסדות, מזגזגים בין הנתיבים. סיוט של ממש לנהג וגם להולך הרגל, שבכל רגע נתון עלול להפוך לקורבן של המהפכה החשמלית.
 

בימים אלה, כשאין מלך וממשלה בישראל, כשרשימת הנושאים הנדרשים לטיפול דחוף הולכת ונערמת על שולחן הממשלה שתקום במהרה בימינו, חשוב להציב את הנושא הכאוב הזה בראש סדר היום. ברור שבשלב ראשון יידרש כאן טיפול שורש: הקמת משטרת תנועה מורחבת. תהיה לה נוכחות מסיבית באזורים המוניציפליים, היא תאכוף 24/7, ביד קשה, את החוק והסדר בתוך הערים. במקביל, היא תפרוש כוח שיטור משמעותי בצירים הבין־עירוניים, בצירי התנועה הראשיים, עם מיטב האמצעים, על מנת להחזיר את ההרתעה לכבישים.
 

כל זאת לצד יצירת מהפכה בבתי המשפט לתעבורה. המהפכה תכלול ענישה דרקונית, ללא חמלה, בעיקר שלילת רישיונות נהיגה, כיוון שקנסות כספיים פחות כואבים לנהג הישראלי. השלב הנוסף במהפכה צריך להתנהל בבתי הספר. חינוך לדרך ארץ, לנהיגה זהירה. המהפכה הזו אינה צריכה להיות נתונה לחסדי האוצר. המימון יגיע מכספי קנסות התעבורה. זה לא חלום ולא משאלה, זו חובה, אם חפצי חיים אנחנו.