לאחרונה התעוררנו שוב לדיון בענייני מגדר והדרת נשים. כשהרמטכ”ל אביב כוכבי התבטא בטקס סיום קורס קצינים בעניין השירות המשותף. הוא חזר על המסר הממלכתי הקבוע לפיו נשים, שלהן תרומה משמעותית לצה”ל, ימשיכו לשרת לצד גברים.
 
הרמטכ”ל לא הסתפק במילים הללו והוסיף כי “אין מקום בצה”ל לגורמים חיצוניים שמנסים להכתיב כללי התנהגות לחיילים, כמו הפצת הנחיות בנוגע לשירות המשותף של נשים וגברים”. לא קשה לנחש שדברי הרמטכ”ל נאמרו בתגובה לחוברת צניעות שהוציא לאחרונה פורום רבנים במילואים, ובה הנחיות מפורטות לחייל הדתי בקשר לשירות המשותף, שחלקים ממנה עולים כדי עידוד לסירוב פקודה. 
 
הרמטכ”ל צודק בדבריו ואין לזלזל בחשיבותם. ההנחיות הניתנות על ידי רבנים, אשר סותרות באופן מפורש חלקים מפקודות הצבא, מסוכנות, ויש להבהיר את חובת החיילים להישמע להוראות המפקדים. הדבר נכון באופן כללי, ובמיוחד אם מביאים בחשבון את התהליך שקדם לניסוחה של פקודת השירות המשותף, אשר כלל פגישות חוזרות של רבנים ונציגי ארגונים נוספים אצל הרמטכ”ל וראש אכ”א. התייעצות עם גורמים אזרחיים חשובה בסוגיות חברתיות, אך ההליך בעניין זה הפך לגל עלייה לרגל, מסע לחצים שבמסגרתו התקיימו לא פחות משבע פגישות עם רבנים שונים רק בנושא השירות המשותף. זאת כאשר בצה”ל קיימים גופים מקצועיים שאמורים לתת מענה ופתרון לסוגיות הלכתיות ומגדריות.
 

על רקע זה, העובדה שחרף ההתייעצות עם נציגים רבניים, ואף על פי שהפקודה עודכנה פעמיים בהתאם לדרישותיהם, הופצה החוברת האמורה, חמורה במיוחד. זאת ועוד, מציאות שבה דלתות המטכ”ל פתוחות באופן כה נרחב לרבנים אזרחיים מעודדת פרקטיקה שבה חיילים פונים בתלונות ודיווחים לרבני הבית שלהם, ולא לגופים בממונים בצבא. מצב כזה יוצר חוסר בהירות וקושי להבחין בין צרכי החיילים בשטח לבין חזונם של הרבנים באשר לצביונו של הצבא. לכן דברי הרמטכ”ל על צמצום מעורבותם של גופים אזרחיים חשובים ונכונים. 
 
ואולם בכל האמור לשירות משותף, צמצום מעורבות גופים אזרחיים אינו מספיק. בעקבות לחץ של נציגים דתיים הוסר מפקודת השירות המשותף סעיף אשר הורה על יישום הפקודה ככל האפשר שלא בדרך של הפרדה. בכך נותרה הפקודה ללא מנגנון פוזיטיבי של הגנה על חיילות מפני הדרה. כך, למשל, ביחס לפעילות משותפת, מרוח הפקודה עולה אומנם כי מי שהפעילות בעייתית עבורו הוא שיימנע ממנה, אך הפקודה נעדרת אמירה מפורשת הקובעת כי חיילות לא יודרו מפעילות בגין השתתפותם של חיילים דתיים. המרווח שהפקודה משאירה למפקד בעניין זה הוא פתח לפרשנויות המושפעות גם מעמדותיו האישיות שלו, כפי שהמציאות לימדה אותנו לא פעם. 
 
גם אם לא יעדכנו פעם נוספת את הפקודה, לא מספיק להצהיר שנשים ימשיכו לשרת ביחידות השונות; יש להבהיר לחיילים ולמפקדים כיצד לקיים שירות כזה באופן המכבד את זכויותיהן הבסיסיות. הבהרה כזו חייבת להתייחס לפוטנציאל הפגיעה הגלום בהפרדה ואת החובה להימנע מאפליה אפורה, שבה על מנת להימנע מעימותים מפקדים נמנעים מלשבץ חיילות לתפקידים מסוימים. דוגמה לכך ניתן היה לראות בשנה שעברה, בהחלטה לקבל את דרישתו של מפקד עוצבת הגולן למנות לו דוברת ולא דובר מטעמי צניעות. 
 
דברי הרמטכ”ל מעודדים ומעוררי תקווה, בעיקר נוכח מספר החלטות שהתקבלו בצה”ל לאחרונה, שנדמו כמסיגות לאחור את הצבא בכל האמור לשילוב נשים ושוויון מגדרי. ואולם על מנת שתקווה זו תתממש, מוטלת על הצבא ומפקדיו החובה לוודא שנשים לא רק ישרתו לצד גברים ביחידות השונות, אלא שבמסגרת שירות זה הן יזכו לשוויון ולכבוד המגיע להן. 
הכותבת היא חוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה