בעת כתיבת שורות אלו נודע כי שיעור הנדבקים בנגיף קורונה בבני ברק הוא אחד מכל שבעה אנשים. בימים האחרונים בני ברק הפכה למרכז תשומת הלב כמי שבקרבה אחוז הנדבקים הגבוה ביותר, למרות שירושלים מובילה במספר החולים. כל אחד יודע לעשות את החשבון בראש ולהבין שבעוד כמה ימים, המקום יהפוך להיות מוקד המגיפה בארץ. נדמה כי מדובר ביישוב חומה ומגדל ולא בעיר הכי צפופה ומאוכלסת בישראל.
כשבסין בנו בית חולים שדה לטובת החולים, העולם התפעל אך לא הפנים. אם היו מכינים אצלנו מרחבים ציבוריים, כמו במקרים של משק לשעת חירום, היו מכשירים את בתי הספר המרוקנים ואולמות הספורט המיותמים לקליטת אלפי חולים ושם היו מעניקים להם טיפול.
בקהילה היהודית בברוקלין, קצב ההדבקה מהיר בקהילות החרדיות. מדינת ישראל הביאה לארץ במטוסי אל על נוסעים רבים מניו יורק אשר מאוחר יותר התגלו כנשאים וחולים בנגיף. “טיסת הקורונה” שהביאה לישראל 65 אברכים – ואגב, מבלי להודיע ליתר הנוסעים על כך – גרמה לזה שכולם שוכנו במלון בירושלים, בודדו וקיבלו טיפול. אך מה עם כל אלו שנדבקו מהם? מה עם אלו שממשיכים להגיע לישראל? מתברר שככל שאנחנו נמשיך להתבצר בבתים בסגר שאין לו נקודת יציאה, ממשיכים להזרים למחוזותינו עוד ועוד אנשים המהווים סכנה מיידית לתחילת החזרה לשגרה. מספר המתים בארצות הברית מתחיל להרקיע שחקים, והממשל כבר הודה שהמספרים יאמירו למאות אלפי מתים.
אם יש משהו נוסף שמחבר בין שתי הערים הללו, ברוקלין ובני ברק, מלבד היותן מעוז חרדי, הוא העובדה שהן סופגות גזענות. בישראל זו גזענות כלפי החרדים ובעולם זו אנטישמיות. לצערנו, האנטישמיות בימים אלו מרימה את ראשה הזדוני ומכה בבטן הרכה של אוכלוסיית העולם החבולה, ומסיתה כנגד העם היהודי באשר הוא, חילוני או דתי, ישראלי או אמריקאי. אפשר לכעוס ולהתמרמר על המתרחש בבני ברק או בברוקלין, אך חייבים לזכור שאלו אחינו בדם. הם לא אשמים שלא קיבלו הנחיות ברורות בזמן, שהם חולים ושהממשל בישראל וגם בארצות הברית היה יהיר ולא התכונן למגיפה העולמית בזמן. זו שעת חירום עולמית, ועל מקבלי ההחלטות בישראל להתעשת, להקים ממשלה עם מינימום שרים כדי להוציא אותנו מהמשבר.