צחוק הגורל. נתניהו כשר אוצר פגע בתקציבים החברתיים והציג אותם כאיש שמן הרוכב על איש רזה. נתניהו כראש ממשלה התקנא במעמדם התקשורתי של פקידים ומיהר להציב עצמו בראש מערך מדינתי המתמודד בהצלחה עם מגיפת הקורונה.
איש אינו מזכיר לו את אחריותו לצנע התקציבי שהוריד את ההוצאה האזרחית של הממשלה (לא כולל ביטחון) להיות מהנמוכות בארצות המערב. וזאת בטיעון ניאו־ליברלי בדבר הפער התהומי כביכול בין מגזר עסקי, דינמי, יעיל, צומח ומצמיח, לבין מגזר ציבורי סביל, בירוקרטי, דורך במקום שרק הולך ומתרבה, הולך ומשמין.
זוהי הנגדה רווחת בקרב כלכלנים, שמדמיינים שוק שבו כל פרט מתפקד כיחידת רווח ורואים בכך את הבשורה. נניח. מהממשלה, לעומת זאת, אנו מצפים, בצדק, כי תפעל על בסיס תודעת שירות לקהילה (מוטיבציה בעייתית, בעיני אותם כלכלנים). מעמדם היחסי של המגזרים ידע שינויים היסטוריים.
למשל, בעידן מלחמת העולם השנייה המגזר הציבורי במדינות רבות החזיק במושכות והכתיב לתאגידים את מדיניות הייצור ואת שיעורי הרווח, ובנוסף כונן צבאות, הוביל לחימה, תכנן שיקום וכונן מערכת רווחה.
ואז באה הריאקציה של רייגן, תאצ’ר ומילטון פרידמן, שקידמה את התאגידים וקיצצה במגזר הציבורי ובמדינת הרווחה, תוך קיצוצי מסים. הם העלו את ההנגדה מגזר ציבורי/מגזר עסקי למעין הנגדה תרבותית.
מעטים זוכרים את אמרתו של מרקס מאמצע המאה ה־19, כי המדינה איננה אלא הוועד הפועל של הבורגנות. דהיינו, אין הנגדה: ההון והמדינה הם שני צדדים של אותה מטבע, שותפים בפרויקט הקפיטליסטי.
אז, ההנגדה המשמעותית לא הייתה מדינה/מגזר עסקי אלא בורגנות/פרולטריון. השאלה המעשית הייתה, מיהו הוועד הפועל של הפועלים? מה שהפך לפרויקט מעשי – איגוד הפועלים וגיוסם למפלגות.
נדרשו 100 שנים, שתי מלחמות עולם ומהפכה אחת מפחידה כדי לגבש הישג של ממש: מדינת הרווחה. יוזמה בורגנית (ראש ממשלת גרמניה ביסמרק והלורד הבריטי בוורידג’) שהפכה למצע המעשי של הסוציאל־דמוקרטיה.
המדינה, אם כן, היא ועד פועל כפול, הן של בעלי ההון והן של הפועלים (בהתגלמותם כאזרחי מדינת הרווחה). תחת כנפי המדינה מתנהלת ההתנגשות בין האגפים “החברתיים”, ובהם משרד הבריאות, לבין האגפים הליברליים או הניאו־ליברליים, כדוגמת האוצר ובנק ישראל.
המגזר העסקי טוען כי אם רק ישוחרר מעול המסים הוא יתגלה בפנינו כענק, כמעיין המתגבר, כדברי איין ראנד, המסוגל לחולל כלכלה פלאית ולייצר צמיחה חסרת גבולות. לרוב מתברר כי מדובר בצמצום מדינת הרווחה ובהפחתת המסים המממנים אותה. כל זאת על רקע חשיבה קצרת רואי על שורת הרווח המיידי, ללא תפיסה ארוכת טווח של המכלול הפוליטי־חברתי־כלכלי.
הנה דוגמה אקטואלית: הפחתות המסים של נתניהו היטיבו עם התאגידים. אבל מערכת הבריאות הורעבה. אילו היו המסים גבוהים יותר, הייתה מערכת הבריאות יכולה להתכונן ליום פקודה ולא הייתה נכנסת לפאניקה מפני החשש שלא תוכל להתמודד עם אלפי מונשמים.
ללא הפאניקה אולי לא היינו נדרשים לסגר ממושך, שפגע במשק ובשורת הרווח של התאגידים. הפסדי בעלי ההון כיום גדולים לאין שיעור מן “ההפסדים” שהיו נגרמים להם אילו שילמו עוד מסים. הגיעה העת להשתחרר מן ההנגדה הכלכלנית מדינה/מגזר עסקי ולאמץ חשיבה מכלולית. יש להחזיר את האינטרס הציבורי – כל הציבור – למרכז הבמה.
הכותב הוא המנהל האקדמי של מרכז אדוה.