אין לי משהו טוב לכתוב על בנימין נתניהו, אבל אני רוצה להציע את האפשרות שאולי האיש הזה דווקא טוב לנו, אזרחי המדינה, ובעיקר, להסביר למה זה ממש לא משנה. קודם כל, הקורונה רק חשפה את ההיסטריה של "החזקים" מבין מנהיגי העולם, שכך (מי אמר ביבי?) או אחרת (טראמפ, בולסנרו) קיבלו החלטות שלא תאמו את המצב בשטח, זרקו מספרים ודיברו שטויות. הלחץ הזה רק מראה שהם מתחילים להבין שהחשיבות של מנהיג-פוליטיקאי צפויה להצטמצם משמעותית בדורות הבאים. אחד מהם, כוכב ריאליטי, נבחר כתוצאה מהירידה הזאת בערך המנהיג, ומהזעם המוצדק על גישת המנהיגות המקובלת.
בנימין נתניהו כנראה נגוע בשחיתות, הוא זורע שנאה בסגנון הפרד ומשול ואחראי לממשלה יותר בזבזנית מאשתו. ותעזבו אותה, היא לא אווה פרון. ברור שהייתי שמח אם מישהו פחות שחצן, חלקלק, מאיים והיסטרי היה מייצג את המדינה שלי, אבל זה לא ממש משנה.
אני כותב את הטור הזה בעקבות שיחה עם חבר שהביע את הפחד שלו מדיקטטורה. דיברנו על סרטים כמו "חיים של אחרים" (יצירה מבריקה על תקופת השטאזי במזרח גרמניה) והוא אמר שצמרמורת עוברת בו כל פעם שהוא חושב על אפשרות של דיקטטורה. גם אני מצטמרר מהאפשרות, והיסטורית, עדיף לנו להיות היסטריים, אבל זה לא קרוב למה שקורה באמת. יש חמש תכניות טלוויזיה שצוחקות על המנהיג באופן קבוע, צולבים אותו בפרשנויות, והארץ מלאה הפגנות. נראה לכם שזה היה עובר אצל סטאלין? לצערי, אפילו אצל פוטין לא. בנוסף לכל מטריפים את משפחתו השברירית ממילא, ולקינוח גם מזמנים אותו למשפט. זה דוצ'ה? זה הדיקטטור הגדול? זה מה שמשנה לחיים שלנו?
בינתיים הצלחנו להתחלק כמו חבורת גלמים לרק ביבי ורק לא ביבי. הפוליטיקה המקומית, שמשקלה קרוב לערכה של כל הסחת דעת אחרת, כמו נטפליקס, ספוטיפיי וכדורגל, איימה לגרום כאן למלחמת אחים.
על מה אתם מדברים בדיוק? במשפחה המופלאה שמקיפה אותי בימים אלה, ירדנה ושבעת אחיה ובני משפחותיהם הרבים מספור, יש ימניים ושמאלנים. הקטבים הכי גדולים הם בין אב לבתו. יש ויכוחים. לפעמים גם כועסים, מתנצחים ומרימים את הקול. אבל מלחמת אחים? בחיים לא. למען ההגינות, לא הכל מושלם במשפחה. אבל איזה כיף זה שהעימותים הגדולים באמת לא קשורים לפוליטיקה. ושוב – הדבר הזה, פוליטיקה, הוא הסחת דעת שלא משנה לחיים האמיתיים שלי ושלכם.
מה שמשנה לחיים שלנו זאת השיטה. בזכות השיטה הנוכחית בעלי ההון והמנהיגים-הפוליטיקאים ממשיכים לא רק להתעשר, אלא גם לשלוט במשאבי הציבור, החומריים והרוחניים. תארו לכם שיטה לגמרי אחרת שאומרת את הדבר הבא: קודם כל, המדינה דואגת לביטחון כל אזרחיה (כולם. נשים וילדים קודם, אבל יש עוד אוכלוסיות ישראליות בסיכון ביטחוני גבוה). ובדיוק כמו היום, הביטחון מול האויבים שעדיין יש לנו עומד מעל הכל. שתיים, המדינה מטפלת ברווחה, בחינוך, בדיור ובתחבורה של אזרחיה במדרג של מהחלש אל החזק. הוגן, לא?
שלוש, חופש מסחרי עם הגנה הגיונית על תוצרת מקומית, באותו מדרג. מהחלש אל החזק. ארבע, כיבוד כל הדתות והמסורות, ופיתוח, הנחלה וייצוא של התרבות העברית-ישראלית, שפעילותה במאה האחרונה היא כלקט ירקות רעננים על השיפוד הקדמוני שממנו נוצקה. בארבעה כללים פשוטים, אלה או אחרים, אפשר ליצור מדינה אחרת לגמרי. וכל זה לא קשור לביבי או למישהו ממתחריו, אם עוד יש כאלה.
אבל את השיטה אי אפשר לשנות ביום אחד, ולכן, כרגע אפשר לעשות משהו אחר. בעידן של היום, אפשר לשלוט בשלטון. העם הוא הריבון. וזה, לדעתי, מה שמפחיד באמת את המנהיגים ה"חזקים". הממשלה בזבזנית מדי לטעמנו? שובתים. מספיק שרבע מהעובדים במשק ישבתו, ותראו שתוך יום יומיים השרים המיותרים יתחילו להתפטר, אחד אחד, בתקווה להרוויח קולות בבחירות הבאות. אם יש שר להשכלה גבוהה ומים, מה זה משנה אם הוא ימני או שמאלני? זה רק אומר שאנחנו, מימין ומשמאל, פראיירים.
ועוד: נניח שהתקשורת מזייפת וטוחנת לנו במוח את התערובת המבחילה של פוליטיקה-ריאליטי? מפסיקים לראות ערוצים מקומיים. תנו להם שבוע שבועיים והם יפתיעו אותנו בתוכן יצירתי. בדיוק כמו שחברה שמעלה מחירים צריכה לפחד מכוחם של הצרכנים.
הרשתות החברתיות נתנו לציבור כלי שהוא עדיין לא השתמש בו נכון, בגלל הסחת הדעת המטופשת של ימין ושמאל, שיצרה שנאה בין אנשים שחולקים את אותו אינטרס, אבל לא את אותה דעה. זה באמת מה שמשנה? לא. מה שצריך לטעמי לעניין אותנו, בהקשר הזניח יחסית של פוליטיקה מקומית, זה איזה שירות המדינה נותנת לנו וכמה אנחנו משלמים עליו.
וביבי? הוא אפילו לא הורדוס, למרות ששניהם חולקים כשרון לא מבוטל ביחסים בינלאומיים (הראשון תמרן בהצלחה בין מארק אנטוני ואוגוסטוס) וחשדנות שמתבטאת בהיסטריה. ביבי מזכיר לי לפעמים פרנואיד שגורם לזה שירדפו אחריו. ואולי זה מה שאנחנו צריכים בשביל ההרגעה של כולנו - מישהו שיהיה היסטרי בשבילנו. על מה שחשוב לנו באמת – יוקר המחיה, הפערים, הבזבזנות הממשלתית על חשבוננו, ולא משנה אם אנחנו מימין, משמאל או מפתח תקווה – פשוט נתאחד, ונילחם.