לפני הרבה שנים התרחש הנס, הכמעט שמימי, כשיישוב יהודי בן כ־800 אלף איש ואישה, התייצב מול כל העולם והכריז על הקמתה של המדינה היהודית. חלום של דורות קם והיה למציאות. הדרך נסללה – ולמרבה המזל לא נמצאו על דרכו של העם היהודי מהמורות כאילו־משפטיות. מנהיגיו, חדורי הרצון לראות בהתגשמותו של החזון הציוני, ידעו את אשר עליהם לעשות. הם לא פזלו לצדדים כדי לחפש הכשר של משפטנים, עקומי מחשבה, הטבולים בשנאה למי שאינו משתייך למחנה שלהם; מה שגרם לי להיזכר בשמותיהם של ראשונים בערכאה העליונה. האיפוק היה נר לרגליהם.
וגם את זה אסור לשכוח בימים אלה. כנופיות של פורעים פשטו בדרכים כדי לרצוח ביהודים. העולם המוסלמי סירב להכיר במדינה שהיהודים הכריזו על הקמתה על פי המתווה שנקבע בארגון האומות המאוחדות. צבאותיהן של שבע מדינות פלשו לתוך השטח שנועד להקמתה של המדינה היהודית כדי לטבוח בתושביה ללא רחם. זה לא צלח אז – וזה לא צלח מאז.
ישראל הפכה לעובדה מוגמרת – וכעת היא עוברת לשלב נוסף: החלת המשפט, השיפוט והמִנהל בשטחים ששוחררו מעול זרים במלחמת ששת הימים. וזה יהיה, כך אני מקווה, מהלך חד־צדדי שלא יהיה קשור בכל הסכמה או התחייבות ישראלית להקמת “מדינה פלסטינית” על שטח כלשהו; ממש כמו שהמדינה הצעירה שזה עתה הוקמה נהגה בימיה הראשונים. ההכרזה על הקמת המדינה קבעה שתוקם מועצה זמנית – שלימים הפכה לבית המחוקקים הישראלי – וזו חוקקה, מיד עם כינונה, את פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש”ח־1948, שלפיה רשאית הממשלה בצו להחיל את המשפט, השיפוט והמנהל הישראלי על כל שטח בארץ ישראל.
גבולות הארץ לא נקבעו במגילת העצמאות וגם לא בפקודה, שכן היה ברור שבכל מקום שבו תדרוך כף רגלם של חיילי צה”ל, שם תיכון הריבונות היהודית. בעניין זה אף נקבע בפקודת שטח השיפוט והסמכויות, תש”ח־1948, שדי במנשר של שר הביטחון המגדיר שטח כלשהו כשטח המוחזק על ידי צה”ל כדי שעל השטח הזה תחול הריבונות הישראלית – וזה מה שקרה. רמלה, לוד, באר שבע, אילת ומקומות רבים אחרים הפכו לחלק מישראל.
זאת הייתה ישראל של אותם ימים. היא לא המתינה להסכמתו של נשיא ארצות הברית או להסכמתן של מדינות באירופה, שרבות מהן סייעו לשואת העם היהודי במלחמה שאך זה נסתיימה. שר החוץ של “גרמניה האחרת”, כהגדרתה באותם ימים, כדי להראות שהיא השילה מעליה את המעטה הנאצי, לא הגיע כדי “להזהיר” את ראש הממשלה, ערב ההכרזה על ירושלים כבירת המדינה היהודית. איש לא עמד בדרכם של נבחרי הציבור. לא משפטנים ולא פקידים שהפכו את משרותיהם למבצרים. נחישות ואמונה בנצח ישראל היו מאבני היסוד; בד בבד עם הידיעה שיש לפעול לקליטת מיליוני יהודים שיבקשו להגיע למקום מבטחים. האמונה בצדקת הדרך הייתה נר לרגליהם של כל העושים במלאכה. כולם ביקשו להבטיח שהעם היהודי שוב לא יהיה למרמס ושאף יהודי לא יצטרך לחיות תחת הפחד מפני פרעות, שוד וביזה ואובדן חיים.
מה שמחזיר אותי לימינו אלה. אין להמתין ל”מפה” שתאושר בוושינגטון. החלת הריבונות על כל המתיישבים, באשר הם, מן הים ועד לירדן, שלא במסגרת “הסכמות” כלשהן, היא צו השעה כדי לקבע מצב משפטי בלתי הפיך (כמו ברמת הגולן ובירושלים רבתי).