העלאת הקנס על אי־עטיית מסיכה ל־500 שקלים היא נדבך נוסף בחילופי האשמות בין הציבור לנבחריו - מי אחראי להתפרצות הגל השני של המגיפה. בעוד הציבור מטיל את האחריות על אוזלת היד של הממשלה, המדינה, מצדה, שלפה נשק בדמות העלאת הקנס, כדי להוכיח שהיא פועלת לשמור על בריאות הציבור, ובניסיון להטמיע שינוי בהתנהגותו.

אף שקשה לשלול מחקרית את מידת התרומה של הקנסות, בפרט לא בטווח הקצר, אמצעים אלה לבדם אינם יכולים להביא לתוצאה המיוחלת. האתגר מתעצם דווקא במקומות סגורים וצפופים, בהם יכולת הפיקוח מוטלת בספק, ובפרט אם מותרת אכילה או שתייה. וזאת עוד מבלי שנדבר על אי־יכולתם לאכוף ריחוק חברתי או שמירת היגיינה.

אציע כאן צעד אחר אותו יכולה המדינה לנקוט לטובת שינוי התנהגות הציבור, והוא סיוע ביצירת נורמות חברתיות, שכן מנגנונים אלה רותמים את הציבור שמעוניין בשמירת הכללים ליצירת נורמה חברתית של שמירה על כללי הריחוק בדיוק במקומות שבהם אין ביכולתה של המדינה לאכוף באופן פורמלי.

קורונה בישראל (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)קורונה בישראל (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

הספרות מלאה בסיפורי הצלחה על הפיכת הציות לחוקים לנורמות חברתיות שמוכרים לכולנו: איסור עישון במקומות סגורים, חגירת חגורות בטיחות, איסור חניה בחניות נכים. בחלק מהמקרים, למשל האיסור לקטוף פרחי בר, הפכה הנורמה החברתית לחזקה כל כך, עד שהחוק או אכיפתו כבר אינם נדרשים. חשוב ללמוד מניסיון העבר ולפתח מנגנונים יעילים שיוכלו לסייע למדינה לפעול לשינוי נורמות חברתיות, ובכך למנוע התפרצות חמורה אף יותר של המגיפה.

כשם שכיום נוסע יכול לחגור חגורה מבלי להעליב את כישורי הנהיגה של הנהג, כך המדינה צריכה לסייע ביצירת נורמה לפיה אדם יכול ואף צריך להתרחק ממי שלא עוטה מסיכה, מבלי שהדבר יתפרש כגסות רוח. באופן זה המדינה נותנת לאלו המעוניינים לעטות מסיכה, לגיטימציה למנוע הדבקה, למשל, על ידי חוסר נכונות להיות במעלית עם אדם ללא מסיכה.

בדומה לכך, יש לייצר נורמה חברתית לפיה ניתנת למוזמנים לאירועים לגיטימציה, במידה שיש להם ספק באשר לבריאותם, לא להגיע, מבלי שירגישו שהם פוגעים בבעלי השמחה. כך גם ביחס ליצירה של ציפייה ברורה מהמשתתפים בשמחות להימנע מפעולות בסיכון גבוה להדבקה. יצירת נורמה חברתית מעין זו “מפעילה” בדיוק את אלה המעוניינים בציות להנחיות, ועשויה להיות אפקטיבית בהרבה מהמסלול האכיפתי הרגיל שמעביר את האחריות החברתית מהאנשים עצמם לאחריות פלילית כלפי אלו שלא מעוניינים בציות.

קורונה בישראל (צילום: מרק ישראל סלם)קורונה בישראל (צילום: מרק ישראל סלם)

מנגנון נוסף מהמחקר הוא בחירת התנהגויות שמרבית הציבור מאמין בהן ולהרחיבן לפעולות נוספות. קמפיין שנחשב למוצלח בהקשר זה הוא פינוי מקומות ישיבה בתחבורה ציבורית לקשישים. בדומה לכך המדינה יכולה להפוך את אקט עטיית המסיכה לאקט של כבוד כלפי האוכלוסייה המבוגרת, על פיו יתקשו צעירים התופסים את עצמם כאנשים אכפתיים, או רוצים שיחשבו שהם כאלה, ללכת בלי מסיכה, אם הם עצמם לא חוששים מהמחלה.

גם פרסום שלטים רבים במרחב הציבורי שמדגישים את ההתנהגות המצופה מהציבור, יקל על הנוהגים לפי הכללים לחוש כי ישנה נורמה חברתית התומכת בהתנהגותם, בדומה למשל לתקנונים על איסור הטרדה מינית, ששינו את נורמות ההתנהגות במקומות עבודה.

אין ספק, משבר האמון בממשלה והמהירות בה נדרש השינוי עשויים לגרום לה להעדיף הטלת קנסות על פני הפעלתם של המעוניינים בציות כסוכני שינוי לנורמות חברתיות. אולם, ככל ששגרת הקורונה נמשכת, על המדינה לשקול את המסלול המוצע, שעשוי לעבוד טוב יותר ועם פחות אנטגוניזם - במקומות בהם האכיפה נכשלת. 

הכותב הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן