בתפקידי כגרונטולוגית, המלווה קשישים ביום-יום, אני פוגשת את האוכלוסייה שנפגעה הכי קשה בחודשים האחרונים. את אותם אנשים, הסבים והסבתות שלנו, שאנו יודעים להעריך ולשמור ברמה המשפחתית, אבל ברמה החברתית הזנחנו והפלינו. 

בימים תקינים הציבור המבוגר בארץ, שסיים את "תפקידו החיוני" בחברה, מעסיק את עצמו בשלל פעילויות חברתיות במרכזי יום ואירועים יעודיים לזקנים על מנת שלא להרגיש את היעדר החיוניות, את הבדידות ותחושת הנטל על החברה. החודשים האחרונים סגרו בפניהם את האפשרות להפיג את התחושות הנלוות לגיל ועימתו אותם עם בדידותם. למרות המודעות ההולכת וגוברת בעולם ובישראל לגבי אותה אוכלוסייה והטיפול בה, עדיין, הקורונה הביאה איתה קולות שקראו לפתוח את הכלכלה ולסגור את הזקנים, שישמרו על עצמם בביתם. 

אמירות כאלה מבטאות תפיסה גילנית. זאת כוללת את הנטייה לתפוס את אוכלוסיית הזקנים כאטית, מוגבלת, לא יצרנית, חולה ותובענית מדי כלפי החברה. כך, מתבטלים הזקנים כאינדיבידואלים והופכים לקבוצה בעלת כל המאפיינים השליליים הללו. 

ההכללה הגילנית כלפי אוכלוסיית הקשישים מביאה איתה הרבה "רוע סטריאוטיפי" וחוסר הגינות. כחברה זה צריך להיות "הרמזור האדום שלנו", וסימן לכך שאנחנו צריכים להיפרד מהכללות. אי אפשר להסתכל על אדם בן 70+ שעדיין נוהג, פועל, לומד ובעל תחביבים, כמו על אדם בן 80+ שגופו ומוחו החלו לבגוד בו. הם שייכים לקבוצות שונות, כל אחד מהם צריך דברים אחרים, וכל אחד מהם תורם לחברה בצורה שונה.

דווקא עכשיו, בעיצומו של "הגל השני", אני חושבת שצריך להפנים את האפליה הגילנית ולהתחיל ליישם פרקטיקות חדשות. אם נסתכל על מטפלות/י בית של קשישים, נראה בדיוק את הדינמיקה האידיאלית. הן אלה שיכולות ללמד אותנו הרבה כחברה על היכולת האישיות של הקשישים, ולסייע לנו לנפץ את התפיסות הגילניות והסטריאוטיפיות. במהלך התקופה הזו ראינו את חשיבותו של אדם בעל מסירות שמביא איתו חיות, גיוון, תקשורת עם העולם החיצון, ותיווך של ההנחיות הקשורות להתנהלות בתקופת הקורונה. אני רואה עד כמה הקשיש הבודד מחכה לדלת שתיפתח ותאפשר לאדם אחר להיכנס אליו במאור פנים, לדבר ולעודד, עם הרבה קשב לעשות לו טוב לגוף ולנשמה. 

אסיים בנימה חיובית: אני שמחה שהיום קיים שיח משמעותי שמכיר בטיפול בזקנים כמקצוע חיוני. זה מעיד על כך שהחברה רואה בזקנים, כל אחד ואחד, חיוני לחברה שלנו ושיש לשמור לא רק על בריאותו הפיזית, אלא גם על השמחת חיים שלו. אני שמחה לראות את רוח ההתנדבות הטובה, שגם בתקופה הזו פועמת בנו וגרמה לכך שהגיעו הרבה אנשים וביקשו ברוח וברצון טוב להתנדב ולעזור לקשישים בכל החודשים האחרונים.

הכותבת היא מנהלת סניף עמותת מטב העוסקת בטיפול, ליווי ובתמיכה יום יומית באוכלוסיית הקשישים