נתחיל בחידה: איך הצליח ויכוח על נחל לתפוס מקום מרכזי בשיח הציבורי בתקופה שבה הקורונה והמצב הכלכלי הם הנושאים המרכזיים שאמורים להימצא על סדר היום?

בסיפור הקרב על האסי ישנם כל המרכיבים הנדרשים להכנת פצצה מתקתקת תוצרת כחול־לבן. זהו סיפור על חלוקת משאבים לא שוויונית, על מזרחים ואשכנזים, ימין ושמאל, קיבוץ עשיר מול עיירת פיתוח שמתקשה להתרומם - לא פלא שהאמוציות גלשו הרבה מעבר לקו המים.
זה כמובן לא רק ויכוח שעוסק בזכות להשתכשך במימי נחל; זהו סימפטום שמצביע על מחלת מדיניות חלוקת הקרקעות שעד היום - למרות הניסיונות שהחלו בשנות ה־80 - לא ממש נמצאה לה תרופה.

יפה ופסטורלי ככל שיהיה, האסי הוא עדיין חלק מהביצה הטובענית הגדולה של מדיניות חלוקת הקרקעות המעוותת במדינת ישראל, שמאיימת להטביע את סיכוי התנופה והפיתוח של עיירות וערים בפריפריה. מדי כמה שנים מתפתח מאבק ציבורי סביב משאבים וקרקעות בין רשויות מקומיות למועצות אזוריות. מקור הסכסוכים נובע מכך שמפת הגבולות בישראל מצביעה על אי־שוויון בחלוקת המרחב. הנתון שמצביע על העיוות החלוקתי הוא כמעט בלתי נתפס: אף ש־90% מהאוכלוסייה בישראל מתגוררים בערים, כ־80% מהקרקעות נמצאות בשטחן של המועצות האזוריות.

המשמעות של כך היא שמעבר לחלוקה הבלתי שוויונית של הקרקעות ישנה גם חלוקה בלתי שוויונית של הפוטנציאל הכלכלי שקרקעות אלה מניבות. ואכן, רבות מהרשויות מצביעות על הנקודה הזו כמקור לפערים הכלכליים והחברתיים שהתפתחו עם השנים בין רשויות בישראל, בעיקר בפריפריה.

אי־השוויון החלוקתי מהווה מקור לפגיעה בפיתוח הכלכלי של רשויות מקומיות, כאשר מועצות אזוריות מחזיקות בעתודות קרקע עצומות שחוסמות לא רק את התרחבות הערים לבנייה למגורים אלא גם את היכולת להקים על שטחים אלו נכסים מניבים כמו אזורי תעשייה ומרכזי מסחר שיכולים להגדיל את ההכנסות העצמיות של הערים שמתמודדות עם תקציב גירעוני בשל חוסר יכולת של תושבים רבים בחתך סוציו־אקונומי נמוך לעמוד בתשלומי הארנונה.

אותם חסמים שנוצרו בעקבות החלוקה הבלתי שוויונית בקרקעות מייצרים הלכה למעשה יכולת השקעה דיפרנציאלית של הרשויות בתושב. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בתחום החינוך, למשל. כך קורה שבערים רבות בפריפריה יסתפקו הילדים בסל החינוך הבסיסי שמסבסדת מדינת ישראל, כשמהצד השני של הגדר ייהנו ילדי המועצות האזוריות מסל חינוך מושקע וממשאבים רבים שימשיכו, גם 72 שנה אחרי הקמת המדינה, להנציח את הפערים החברתיים והכלכליים.

בית שאן לא לבד
אחת הדוגמאות הקיצוניות ביותר בישראל בסוגיית חלוקת הקרקעות הינה המאבק בין דימונה וערד למועצה האזורית תמר. המאבק התחיל לפני כ־30 שנה, כאשר ראשי הערים התבצרו במצדה וביקשו למחות על העוול בחלוקת המשאבים וההכנסות. ראשי הערים קבלו על העובדה שבשטחה של המועצה האזורית תמר מתגוררים כ־1,800 תושבים, שנהנים מהכנסות של 140 מיליון שקל בשנה המועברים אליהם מתשלומי הארנונה של המפעלים והמלונות בים המלח, זאת כשבערד ובדימונה מתגוררים יותר מ־70 אלף תושבים, שלא נהנים מאותם משאבים והכנסות.

לאורך השנים הגיעו ראשי הערים להסדר עם המדינה שלפיו חלק מהכנסות הקרקעות, למשל של הקמ"ג, יעברו לדימונה, אך כעת מבקש ראש העיר בני ביטון לפרק את המועצה ולספח אותה ואת תושביה לדימונה ולערד. דימונה לא לבד במאבק. גם קריית גת, נתיבות, קריית שמונה וערים נוספות בפריפריה מנסות לתקן עוול של שנים באמצעות הוועדות הגיאוגרפיות לבחינת שינוי גבולות הקרקע וההכנסות.

הוועדות הוקמו בשנות ה־80 כתוצאה מתמורות כלכליות, חברתיות ופוליטיות, ובהן גם פעילותה של הקשת הדמוקרטית המזרחית, שהעלתה את הסוגיה למודעות וניהלה גם מאבק משפטי. מדובר בכלי שיכול היה לתקן עוול היסטורי של שנים ולהביא לצמצום פערים אמיתיים בחברה הישראלית. אולם למרות חשיבותו של התהליך, נראה שההחלטות שמתקבלות אינן מביאות את השינוי המשמעותי המיוחל, אלא מנסות לשים פלסטר על הפצע.

יתרה מכך, ההחלטות אינן מתקבלות בצורה מסודרת ובאמצעות קריטריונים אחידים ומגובשים. ב־2011 טען מבקר המדינה כי משרד הפנים, האמון על התחום, "לא טרח מעולם לגבש מדיניות כוללת לחלוקה המרחבית, לא הכין תוכנית אב ולא קבע קווים מנחים ועקרונות פעולה, וכן שפעילותו בנושא הייתה נעדרת שקיפות לרוב".

היעדר מדיניות ברורה הוביל לא אחת להופעתן של השפעות פוליטיות בתוך התהליך, שניתבו בסופו של דבר את ההחלטות בצורה לא אחידה. כך עלה גם במחקר שערך בנושא הראל זוהר בהנחיית פרופ' נורית אלפסי מאוניברסיטת בן־גוריון. המחקר הצביע על כך שאינטרסים פוליטיים גברו על עקרונות הצדק החלוקתי. כלומר, הלכה למעשה קיימות רשויות שזכו לקדם שוויון וצדק באזוריהן בעוד ישנן כאלה שלא זכו לעשות כן מסיבות פוליטיות ובהתאם לאינטרסים של שרי הפנים, ראשי הרשויות והמפלגות.

בשנים האחרונות, בעת כהונתו של אריה דרעי כשר הפנים, אפשר לזהות שינוי מגמה חיובי בטיפול בסוגיית חלוקת הקרקעות, אך עדיין נדרשת רפורמה מעמיקה בנושא והגדרה ברורה של הקריטריונים לבחינת חלוקת הקרקעות. בשבוע שבו כולם דיברו על המאבק על נחל האסי, היו מי שמיהרו לבדוק לאיזו מפלגה הצביעו הקיבוצניקים בניר דוד. כי מה יותר טוב מאשר להאשים את מפא"י בעוול ההיסטורי הזה.

זה נכון שבשנותיה הראשונות של המדינה נדרש מזל ופנקס אדום כדי להתגורר בחלק הטוב של ישראל. אבל מוכרחים לזכור שב־40 השנים האחרונות, כשהליכוד בשלטון, לא נעשה מספיק כדי לתקן ולהוביל לצדק חלוקתי משמעותי ואמיץ. לבני הדור השני והשלישי, שגדל בבית שאן ומשלם עד היום את מחיר הפערים החברתיים מגיע יותר, ולכן הם הפכו את נחל האסי לסמל המאבק. אך עליהם לדעת שהאשמים בבעיה הם לא רק חברי קיבוץ ניר דוד - גם למנהיגות המקומית שלהם יש חלק בכך.

אילו הייתה בבית שאן התנהלות נכונה, שכוללת מאבק על משאבים לצד ניהול נכון של העיר, יכלו לזרום בה נחלים יפים וגדולים יותר.
 
tguvot@maariv.co.il