בזמן כתיבת שורות אלה, ואולי גם בזמן פרסומן, עוד לא ברור אם בני גנץ ומפלגתו יצליחו לגרור את ישראל לבחירות רביעיות שערורייתיות או לא. אך מה שברור הוא שהם השותפים הקואליציוניים הבלתי לויאלים ביותר בהיסטוריה של ישראל. התעלול האחרון היה הקמת ועדת הבדיקה לפרשת הצוללות.
הנימוקים שהועלו היו מבולבלים ולעתים סותרים וחלקם כבר הוכחו כמופרכים, אך ברור לי שהמטרה האמיתית ממילא לא הייתה "להגיע לחקר האמת" כפי שנטען, אלא לשמש כתחמושת במסע הפוליטי נגד ראש הממשלה, דהיינו שהדיווחים היומיומיים בתקשורת על דברי עד כזה או אחר או על השאלות היזומות של חברי הוועדה ייצרו הד ציבורי לקידום המטרה הפוליטית. מחבריו של תסריט הוועדה אף לא נרתעו מהעלאת סוגיות ביטחוניות רגישות, שבוודאי גרמו למודיעין האיראני לשפשף את ידיו בהנאה.
היועץ המשפטי לממשלה עצר בינתיים את מצעד האיוולת הזה בנימוקים משפטיים וגם הודיע שבנימין נתניהו כלל אינו חשוד בפרשת הצוללות. החלטה זו של מנדלבליט הייתה יכולה לאפשר לגנץ לרדת מהעץ המחורר שטיפס עליו, אך בינתיים זה לא קרה. אפשר, כמובן, לתהות באיזו זכות מוסרית יכול שותף אחד בממשלה להקים ועדת בדיקה "ממשלתית", אך בינתיים עיתונאי "הארץ" גידי וייץ במאמרו בסוף השבוע ממילא הוציא את האוויר מבלון הוועדה והעמיד את מקימה, גנץ, באור מביך למדי.
גם הרכב הוועדה היה בעייתי; השופט אמנון סטרשנוב שהועמד בראשה התבטא בעבר נגד נתניהו, וכמו כל שופט הגון צריך היה לפסול את עצמו, חברת הוועדה יעל גריל, שעבדה בעבר במנהל הרכש של משרד הביטחון, הבינה שקיימת אפשרות של ניגוד עניינים ונחלצה מהמבוכה בעור שיניה (ויש לקוות שמחליפתה, שגם היא שירתה במנהל הרכש, תלך בעקבותיה). גם החבר השלישי, אלוף (במיל') אברהם בן־שושן, מפקד חיל הים לשעבר וקצין מוערך - שמשירותנו המשותף בוושינגטון אני יכול להעיד על תפקודו המצוין, כולל במלחמת המפרץ - היה מיטיב לעשות לו היה פורש ממנה.
ברם, גם ללא הפוליטיזציה השקופה והמגמתית של הוועדה הזאת, צריך להתייחס לחלק מהנחות היסוד של מה שנקרא פרשת הצוללות - דהיינו השאלה מי במשטר דמוקרטי תקין מוסמך לקבל החלטות בנושאים ביטחוניים בעלי השלכות אסטרטגיות וגיאו־פוליטיות ממדרגה ראשונה: הדרג המדיני או מפקדי הצבא? לישראל המוקפת אויבים היו בעבר, ויש גם היום, מפקדים מצוינים שהיא רשאית להתגאות ולהתברך בהם, אבל היא איננה חונטה של אלופים או אלופים במיל', שיכתיבו לראשי המדינה איך לנהוג.
מבן גוריון ואילך קיבלו ראשי ממשלה ישראלים החלטות אסטרטגיות, לעתים בניגוד מוחלט לדעת הדרג המקצועי שלא תמיד ראה, ואף לא נדרש לראות, את האספקלריה המלאה של מרחב השיקולים המדיניים שחוברים לאסטרטגיה הכוללת. תפקידו של הדרג המקצועי, הצבאי והביטחוני בכלל, הוא לייעץ למקבלי ההחלטות ולבצע את ההחלטות שהתקבלו. אילולא החלטה אסטרטגית נכונה של דוד בן גוריון במלחמת העצמאות, בניגוד לדעת הרמטכ"ל בפועל יגאל ידין, ייתכן שירושלים הייתה נשארת מחוץ לגבולות המדינה. שר הביטחון לשעבר עמיר פרץ קיבל החלטה בעניין כיפת ברזל בניגוד לדרג המקצועי, וצדק.
מנחם בגין חתם בזמנו על הסכם השלום עם מצרים חרף ההסתייגות של חלק ממפקדי הצבא ולמרות שידע שההסכם כרוך בהגדלת הסיוע הצבאי האמריקאי למצרים, כי הבין את ההשלכות האסטרטגיות המכריעות של המהלך. ראש הממשלה נתניהו הגה וקידם את הסכם השלום עם האמירויות אף שהתלוותה אליו בדיעבד עסקת האף־35 כי ראה את החשיבות הקובעת שבשינוי המשוואה הישראלית־הערבית הכוללת ובשינוי פני המזרח התיכון.
ויש גם דוגמאות הפוכות: כשמפקד החזית הדרומית במלחמת ששת הימים, האלוף (במיל') שייקה גביש, מפקד צבאי מעולה, והרמטכ"ל יצחק רבין, החליטו לכבוש את רצועת עזה בניגוד להנחיה מפורשת של שר הביטחון משה דיין - צעד שהיה אולי מוצדק מבחינה טקטית, אך התעלם מהשלכותיו האסטרטגיות השליליות - הם השאירו לישראל "מתנה" שאנחנו מתמודדים איתה עד היום. נתניהו יזם והוביל החלטות אסטרטגיות חשובות הן בתחום הביטחון והן בנושאים בינלאומיים שהביאו את ישראל להישגים יוצאי דופן במישור הדיפלומטי והביטחוני כאחד, ויש להניח שגם נושא הצוללות שייך לקטגוריה הזאת.