"לחגוג? עכשיו? בתקופה הזו?", הטיח בי בתימהון העץ השכן, כשיצאתי לתאם איתו את חגיגות ט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות. "מה בדיוק יש לי לחגוג עכשיו? תראה איך אני נראה. תקוע כאן בסגר הדוק של שגרה חורפית אפורה ומשמימה, בלי פריחה, בלי התחדשות, בלי שום הזדמנות לבילוי ויצירה, כולי רק מקריח בשלכת ומנסה לשרוד בחוסר מעש. אולי באביב, כשיסתיים סוף־סוף הסגר ונראה כבר פריחה, הסביבה תיראה קצת יותר שמחה ומלבלבת, וגם יהיו לי פירות בשלים להציע, אולי אז תבוא ואשמח לבלות ולחגוג איתך יחד".

"כן, כל שנה אותו סיפור", הגיבו חז"ל כשהלכתי לברר עמם את העניין, בתור אלו שקבעו את תזמונו המוזר של החג. הם ביקשו ממני למסור לעץ שזה בדיוק הרעיון של ט"ו בשבט; דווקא בעיצומו של החורף, בעיצומה של השלכת, כאשר הכל נראה קר ושומם, אין אפילו סימן לפרח, והאביב המיוחל נראה רחוק מאיתנו שנות קור;

דווקא אז מגיע ט"ו בשבט, היום שבו ירדו כבר רוב גשמי השנה, ומזכיר לנו שלמרות המציאות הקודרת הנגלית לעין, אי שם, במעבה האדמה, מבעד למעטה הקליפה האפורה והצוננת, הגשמים שנספגו עמוק באדמה כבר החלו מפעפעים, ויצירה חדשה החלה נובעת. ודווקא בימים אלו יונק האילן חיות חדשה ממעמקי האדמה, שרק מכוחה תבוא באביב צמיחה חדשה ורעננה.

לא לחינם נאמר "כי האדם עץ השדה". שהרי זה כל כך נכון, לא רק לגבי ידידינו העצים, אלא שבעתיים לגבינו, בני האדם. קל מאוד לחגוג ולשמוח באביב, כשהכל סביב פורח ומלבלב. קשה מאוד להתמודד עם תקופות חורפיות, סגריריות ומשמימות של סגר וחוסר מעש שנכפה עלינו.

אבל במקום לנטות לדכדוך ולחכות בחוסר סבלנות לאביב שיפציע, כדאי לזכור שדווקא כעת הוא הזמן לפרוח. דווקא תקופות שכאלו נושאות בחובן הזדמנות מצוינת להתמקד בעצמנו, להתכנס פנימה ולספוג לקרבנו גשמי ברכה, שירוו את פנימיותנו ויניעו בתוכנו תהליכי צמיחה והתרעננות מחודשים.

מה למשל? "אין מים אלא תורה". נצלו את ימי הסגר כדי לגלות מחדש את לימוד התורה, עולם שלם של חוכמה והגות יהודית מרעננת ומגוונת, הנגישה וזמינה היום יותר מאי פעם. ותראו כיצד גם ט"ו בשבט מסוגר וחורפי מסוגל להצמיח פירות רעננים ומתוקים.

הכותב הוא שליח חב"ד לשכונות הצפון החדש ורב בית הכנסת סי אנד סאן בתל אביב