האזנתי לראיון רדיו של עמר בר־לב, מי שחזר בימים אלה לקדמת הבמה במסגרת מפלגת העבודה, ולרגעים היה נדמה לי שחזרתי במנהרת הזמן לשנות ה־90, פחות או יותר.
שוב המנטרות השחוקות שכבר חשבתי שעברו מהעולם ושוב הקלישאות המדברות על נסיגה חד־צדדית, אם אין פרטנר בצד השני, כדי שמדינת ישראל תישאר “יהודית ודמוקרטית”, ושוב הדרישה הלא מוסרית שבנייה חדשה מעבר לקו הירוק תהיה רק בתוך “הגושים”, ושוב התבטאויות על “היפרדות מהפלסטינים” ועל הזכות שלהם להקים לעצמם ישות עצמאית דווקא בשטחים שהם חלק ממולדתו ההיסטורית של העם היהודי.
התפלצתי מרוב זעם, ואז הבחנתי שבמקום השביעי ברשימת העבודה לכנסת מופיעה אבתיסאם מראענה, מי שאני מניח שרואה במה שקרה לפלסטינים ב־1948 אסון (נכבה) שאותו יש לתקן על חשבונה של המדינה היהודית; מה שמוביל אותה לאמירות שמתאימות בעיניי רק למפלגה שמתנערת מהחזון הציוני.
וזה גרם לי לחשוב: איך זה שמערכת הבחירות הפכה לכה פרסונלית, הרדידות היא סימן ההיכר הבולט היחיד שלה, והמחנות בה נחצים רק על פי קווי מתאר אישיים? שונאי בנימין נתניהו מחד ואוהביו מאידך. אבל לא רק בזה העניין. רבים בוודאי שואלים, במחנה שלי בעיקר, איך זה שלא נמצא אפילו סדק צר בחומת האיבה הבלתי נתפסת, שדרכו יכולות להיכנס שאלות, כמו אלה שהעלה בר־לב, שיהיו, ללא ספק, הרות גורל עבור כולנו בעתיד? השאלות שבאמת צריכות לקבוע את קווי החזית בין המפלגות.
נוהגים לומר על מנהיגים שנפטרו זה מכבר שהם בוודאי מתהפכים בקברם לנוכח מה שעושים ממשיכי דרכם במשנתם, ובהקשר זה חשבתי על דוד בן גוריון. מגילת העצמאות נוסחה על ידו בקפידה רבה. היו כמה טיוטות שנפסלו לפני שהנוסח הסופי הוקרא על ידיו ביום שישי אחר הצהריים בבית דיזנגוף עם עזיבת אחרון החיילים הבריטים את ארץ ישראל. כבר באותו הלילה הפציצו מטוסים מצריים את תל אביב.
קראתי שוב ושוב את המסמך המכונן של מדינת ישראל ואני יכול לבשר לבר־לב שהמונח “דמוקרטית” לא מופיע שם בשום הקשר. מגילת העצמאות קובעת שמוקמת בזה מדינה יהודית; הא - ותו לאו. ארץ התנ”ך נועדה למי שגורש ממנה בכוח הזרוע. חוק השבות המפלה בין יהודים לבין לא יהודים מגלם בדיוק את החזון הזה.
רציתי לחזור על הדברים דווקא עכשיו מכיוון שאינני אוהב את החלוקה העכשווית של המחנות. למחנה הימין יש רוב מוחץ בקרב הציבור היהודי, ולכן אינני מבין את ההתכתשות של ראשיו. הם פשוט משחקים לידיהם של אנרכיסטים שמתגודדים בכל מוצאי שבת בכיכר בלפור.
למחנה הימין יש ערכים משותפים, אמיתיים, חשובים, ואסור לראשיו ליפול לתוך המהמורה שהמחנה החלול שמשמאל חופר לרגליהם. השנאה לביבי נולדה שם רק כיוון שאין להם אידיאולוגיה של ממש או מנהיג אותנטי, וכעת נוצרה ההזדמנות להוביל את עם ישראל לעבר אופק חדש.
גדעון סער לא יהיה ראש ממשלה. גם לא נפתלי בנט. אבל אם הם יובילו את מפלגותיהם לחבירה עם מפלגות פוסט־ציוניות, הם ייזכרו לעד כמי שדרדרו את המדינה היהודית לתהומות של הכפשות שווא ושנאת חינם. הגיעה העת להתפכחות.
איך זה שמערכת הבחירות הפכה לכה פרסונלית והרדידות היא סימן ההיכר שלה?
למחנה הימין יש ערכים משותפים, אמיתיים, חשובים, ואסור לראשיו ליפול לתוך המהמורה שהמחנה החלול שמשמאל חופר לרגליהם. איך זה שלא נמצא אפילו סדק צר בחומת האיבה הבלתי נתפסת?
