במהלך דיון שנערך בוועדת הכספים בנושא יצירת מתווה חילוץ ללווים בשוק האפור, פרצה לאולם סטלה וינשטיין מפורום מכוני הכושר. היא הוצאה מהאולם, ובסיום הדיון קיבלה בהוראת יו"ר הוועדה את זכות הדיבור. "אני אישית מכירה לפחות שבעה בעלי מכוני כושר שפנו לשוק האפור ונמצאים בסחרחורת, כולל איומים על חייהם", אמרה, "ואני מכירה שלוש בעלות סטודיו שהתאבדו".
בער״ן מדווחים על כ־70 שיחות במאי 2020 של אנשים שדיווחו על ניסיון התאבדות או כוונה להתאבד עקב מצוקה כלכלית - לעומת שלושה מקרים בלבד מסוג זה בתקופה המקבילה ב־2019. יו"ר המועצה למניעת אובדנות, פרופ' גיל זלצמן, הזהיר בדיון בוועדת הקורונה כי הוא צופה גל התאבדויות בקרב קשישים בעקבות הסגר המתמשך.
אך למצב יש השפעות נפשיות קשות על חתך אוכלוסייה רחב, כולל צעירים שגרים לבדם. גיל אינו ערובה לחוסן מפני הבדידות, וההשלכות והנזקים הנפשיים שגורמת התקופה הזו יישארו עמנו עוד זמן רב.
בתקשורת ישנן הבנות שבשתיקה לא לסקר מקרי התאבדות. מקורה של התפיסה הזו במחקרים שמצאו כי הסיקור עשוי להוות טריגר להתאבדויות נוספות. תופעה זו מכונה "אפקט ורתר", על שם ספרו של יוהאן גתה "ייסוריו של ורתר הצעיר", שיצא בסוף המאה ה־18 וגרר גל התאבדויות שחיקו את מעשה ההתאבדות של גיבור הספר.
החשש הגדול הוא שאנשים המוגדרים כבעלי סיכון לאובדנות, בפרט מתבגרים וצעירים, יקבלו את הרושם שההתאבדות נתפסת בחברה כמעשה הרואי. יש סוג של רומנטיזציה ברעיון שאתה יכול להרוג את עצמך והסיפור שלך ימשיך לחיות.
כמו כן, אף על פי שהתאבדות היא תוצאה של הליך ממושך, סיקור ההתאבדות בצורה פשטנית יוצר את הרושם שמאחוריה עומד טריגר מוגדר היטב, ושיש פתרון קל.
# # #
גם ללא קשר לקורונה, אנו מצויים במשבר הגדול ביותר בתחום בריאות הנפש זה עשורים. הרבה מזה ניתן לייחס לטכנולוגיה ולרשתות החברתיות. בין 2011 ל־2014 נרשמה עלייה של 68% במספר המתבגרות בגילי 16־13 המנסות להזיק לעצמן. לקורבנות אלימות ברשת יש סבירות גבוהה פי שניים להתאבד.
בנוסף, האינטרנט הוביל לשכיחות של "חוזה התאבדות “(A suicide pact) - הסכם בין שני אנשים או יותר להתאבד בזמן מסוים ובאותו אופן. בעבר נכרתו הסכמים מעין אלו בין אנשים בעלי היכרות מוקדמת, אך באינטרנט הוא מבוצע על ידי זרים מוחלטים. האינטרנט אף מספק גישה מהירה למדריכי התאבדות (How to), כמו גם אמצעים להרג עצמי.
מצד שני, היעדר הסיקור הביא לכך שהציבור אינו מודע למספר העצום של התאבדויות, ואינו לומד לזהות את סימני הסכנה. גישה זו גובה חיי אדם, מכיוון שלרוב יש מספיק סימנים המאפשרים למנוע את ההתאבדות.
לרוב מדובר במצוקה זמנית. מחשבות אובדניות לא נמשכות לנצח, ואנשים חוזרים לתפקד לאחר קבלת עזרה. למעשה, רק כשליש מהמתאבדים מוגדרים כחולי נפש, ואפילו במצב של דיכאון אקוטי ניתן לשמוע רגשות מעורבים והתלבטויות בין הרצון לחיות לבין הרצון למות. רוב האנשים האובדניים לא רוצים למות. הם רוצים שהכאב ייפסק.
בעידן הרשתות החברתיות, אחוז הולך וגדל של אנשים בדיכאון מתקשרים את מצוקתם בערוצים הדיגיטליים, ואת סימני האזהרה ואיתותי המצוקה ניתן לראות גם בעין בלתי מקצועית. במקרים רבים, אנשים אובדניים יצהירו באופן מפורש שהם רוצים למות או להרוג את עצמם, או יתהו האם העולם יהיה טוב יותר אם לא יתעוררו למחרת. אחרים עשויים לשלוח מסר פרידה.
אך הבעיה העיקרית אינה בזיהוי סימני המצוקה, אלא שאנשים אינם מתייחסים אליהם ברצינות. ב־13 במרץ 1964, בשלוש לפנות בוקר, נאנסה ונרצחה באכזריות קטי ג'נוביז בסמוך לביתה שבקווינס. החקירה העלתה שבמשך חצי שעה 38 אנשים שמעו את קריאותיה ולא ניגשו לעזור. איש מהם לא טרח להרים טלפון ולהזעיק את המשטרה.
על פי תופעת "המשקיף מהצד (Bystander effect)", ככל שיותר אנשים עדים לאירוע דרמטי, לדוגמה התקף לב, יורדים הסיכויים שאחד מהם יבוא לעזרת הנפגע. במחקר שביקש לבחון זאת התחזה אדם לחולה אפילפטי שחטף התקף במקום ציבורי. התברר שככל שנוכחים במקום יותר אנשים, הסיכוי שמישהו יציע עזרה קטן.
במצבי חוסר ודאות, כאשר איננו יודעים כיצד לנהוג, אנו מחכים לראות כיצד אחרים יגיבו. מאחר שכולם משהים תגובה, אף אחד לא מתערב - תופעה המכונה "בורות פלורליסטית". כל אחד חושב שהאחר לא עוזר מכיוון שהוא סבור שהאירוע אינו מצב חירום, וכך האחרים מגדירים עבורנו שלא מדובר במצב חירום. מעבר לכך, אנשים חוששים להביך את עצמם בציבור אם לא פירשו נכון את המצב.
תופעת המשקיף מהצד מובילה לכך שבהרבה מהמקרים של קריאה לעזרה ברשתות החברתיות קיימת התעלמות - אף על פי שהתערבות במצב זה היא הכרחית. אם מישהו כותב הערה עם תוכן אובדני, יש לקחת זאת ברצינות.
# # #
לעומת רמזים גלויים, רמזים סמויים הם יותר מורכבים לזיהוי. כדי לבחון זאת, חוקרים ניתחו טקסטים שכתבו אנשים לפני שהתאבדו או שלפני ביצעו ניסיון התאבדות, ומצאו שהמילה "איבופרופן" (נורופן, אדוויל) יכולה לנבא מצוקה בצורה טובה יותר מהמילה "להתאבד". גם אימוג'י עצוב הוא סימן למצוקה - אנשים לא תמיד בוחרים את המילים הברורות ביותר כדי לבטא רגשות אובדניים.
גם טקסטים המביעים חוסר תקווה או תחושת כישלון כמו "מה הטעם להמשיך", או הצהרות כמו "אתה עוד תצטער כשאני אהיה מת" - אפילו אם נאמרו בדרך אגב או בבדיחות דעת - עשויים להצביע על רגשות אובדניים.
גורם נוסף הוא שינויים מהירים במצב הרוח ושינויים באישיות. אלה - למשל מעבר ממוחצנות למופנמות, או מעדינות לגסות רוח - מהווים מנבא משמעותי. חוקרים במכון לדיכאון באוניברסיטת אילינוי מצאו כי שינויי מצב רוח באים לידי ביטוי בטעויות הקלדה ובנטייה לשלוח מסרים קצרים יותר ופחות תכופים ואישיים.
דגל אדום נוסף הוא אדם שהיה דיכאוני בעבר ולפתע משדר שמחה ורוגע, פרסום פוסטים המעידים על הוצאות גדולות וגרנדיוזיות, או אנשים המחפשים מישהו שידאג לחיית המחמד שלהם. ברגע שרואים אחד מהסימנים האלה, אפילו אם יש ספק, כדאי להתערב. יש נטייה לחשוב שאנשים המדברים על התאבדות לא באמת יעשו את זה, אך בפועל כמעט כל התאבדות או ניסיון להתאבד לוו בנורות אזהרה.
כאמור, אחד החששות הנפוצים הוא שדיבור על התאבדות ייתן למישהו את הרעיון להתאבד, אך זהו חשש מוטעה. מחקרים מוכיחים בבירור שדיבור על התופעה והתחושות המלוות אותה - ואפילו שאלה מפורשת כמו האם חשבת להתאבד? או האם חשבת לפגוע בעצמך? - לא רק שאינם מזיקים, אלא אף מסייעים. זה גורם לאותו אדם להבין שהסביבה יכולה להכיל אותו ואת מחשבותיו והוא לא נותר בודד עם המחשבות הקשות, לא חושש שילעגו לו ויבקרו אותו.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה
[email protected]