אני מבקש להקדיש את הטור היום למשה נסים. “משה מי?”, תוהים בוודאי לא מעט קוראים, ורק כמה ירושלמים אולי אומרים לעצמם: אה, זה כנראה עורך הדין הירושלמי הזה. ואני אומר להם ולכם: מדובר בשר המשפטים, שר האוצר לשעבר וחבר הכנסת הצעיר ביותר שכיהן אי פעם בבית המחוקקים שלנו. וכן, ומדובר גם בנו, העיתונאים.
משה נסים הוא בנו של מי שהיה הרב הראשי לישראל הראשון לציון יצחק נסים זצ”ל. כבר בהיותו כבן 24 נבחר משה לכנסת ודווקא ברשימת מפלגה חילונית, הציונים הכלליים, לימים המפלגה הליברלית. הוא כיהן גם כשר בממשלה, בעיקר שר המשפטים, אך בשנים 1986־1988 היה לשר האוצר בממשלת הרוטציה, שבראשה עמדו לחלופין שמעון פרס ויצחק שמיר.
כשהתמנה נסים לתפקיד החשוב הזה, היו לא מעט פוליטיקאים ועיתונאים וסתם אזרחים, ואני בתוכם, שהרימו גבה ותמהו: נסים שר האוצר? התפקיד הזה הרי גדול עליו בכמה מספרים. איך יעמוד בו? אבל אכלנו אותה, כל רואי השחורות. נסים, איש רציני ושקט שאינו עושה רוח, התגלה כשר אוצר טוב מאוד וגם פופולרי, ולא אכנס כאן לפרטי עשייתו.
רק אספר כי לפני זמן קצר קיבלתי בדואר ספר שכתב יהודה יערי, שכותרתו “לא גבה לבו – דרכו ופועלו של משה נסים”. בתוכו היה מכתב אישי אליי מאת נסים עצמו, שבו כתב בין השאר: “הטלתי עליי כל השנים איסור לכתוב בעצמי ספר על תקופה זו, אך משעשו זאת אחרים, לא התייצבתי מולם. סבורני שלמקרא הספר יתברר שניתן וצריך לפעול בשירות הציבורי בענווה ולא בהתייהרות ובתחושת שליחות למען המטרה, ולהסיר כל שיקול אישי להתגדר בו”. כן, זו תמצית תפיסת עולמו של האיש.
ואז, תוך כדי רפרוף בספר, הופתעתי למצוא בו מאמר שכתבתי אני ב”מעריב” בינואר 1988 תחת הכותרת “על הנסים ועל ההפתעות”, שאותו מכנה כותב הספר יערי: “הכאה על חטא בשם העיתונאים הרבים שזלזלו במינוי נסים לשר האוצר (ולא מינו את תירוש להתנצל בשמם)”. להלן עיקרי מאמרי:
“הכותרת הכמעט מתבקשת למאמר על הצלחותיו של שר האוצר משה נסים היא ‘מעשה נסים’. איני עושה בה שימוש לא רק מפני שהיא כבר נדושה ושחוקה, אלא בעיקר מפני שאיני מסכים עם המשתמע ממנה. המשתמע הוא שזהו נס או לפחות הפתעה רבתי שנסים מצליח כשר האוצר וזוכה בסקרי דעת הקהל למקום הראשון בסולם הפופולריות של השרים ובאחוזים גבוהים הרבה מאלה ששרי אוצר זוכים להם בדרך כלל.
“מדוע זה נס? את מי זה מפתיע? למה היה צריך להניח מראש שנסים לא יצליח? מה, הוא ילד מפגר חלילה? האם הוכיח עצמו בעבר כקשה הבנה או כלא יוצלח במיוחד? זהו נס רק בעיני מי שקבע מלכתחילה על פי סטיגמה שהוא עצמו הדביק ותדמית שהוא עצמו יצר לאיש, שלפיהן נסים אינו מתאים לתפקיד הגדול עליו בכמה מספרים והוא לא יוכל להרים אותו וידפוק את ראשו בקיר.
“צריך להודות שרבים, ואיני מוציא עצמי מכללם, נסחפו אחרי הדימוי הזה וקוננו על ’המינוי המוזר’. זה היה אז באופנה להתריע עד כמה המינוי אינו מוצלח ואיזה כישלון חרוץ צפוי לשר החדש. איש לא חשב: רגע, אולי הוא יצליח. אני אפילו חושש שמי שהיה מעז להוציא מילים אלה מפיו בעת המינוי, היה נעשה מטרה ללעג ולקלס יותר מאשר השר הממונה עצמו. ואולם מי שהכיר את נסים היטב (איני בין אלה) – את היסודיות שלו, את כושר הלמידה שלו, את היושר שלו ועוד מעלות שעתה התברר שיש בו - שום דבר כבר אינו יכול להפתיע אותו עכשיו. לא ההצלחה ולא הפופולריות.
“מגיעה לו, לשר האוצר, התנצלות על מה שנכתב עליו בקלות עט ודעת בעת שנכנס לתפקידו. את זה מתמהמהים אחרים מלעשות. אז אני, השותף לקלות ההיא, עושה זאת כאן בלב שלם”. עד כאן דברי אז. והיום אני מוסיף: אכן, לא גבה לבו.