במסגרת ההסכמים הקואליציוניים, שעליהם חתמו ראשי הממשלה בנט ולפיד עם מפלגת רע"ם, הובטחו למנסור עבאס, יו"ר המפלגה, שהיא נגזרת של תנועת האחים המוסלמים, לא פחות מ־53.5 מיליארד שקל עבור צמצום פערים בחברה הערבית, הדרוזית, הצ'רקסית והבדואית. הסכום, שייפרס על פני חמש שנים, זהה כמעט לתקציב החינוך השנתי, מתקרב לתקציב הביטחון השנתי - וגדול פי חמישה מתקציב הרווחה השנתי. אך לא רק הסכום האדיר הוא שאמור לקומם, אלא גם האופן החפוז, החובבני והרשלני שבו הוחלט עליו.

במו"מ שנמשך ימים ספורים, סיכמו קברניטי הממשלה החדשה על הקצאת סכום עתק מבלי שקדמה לכך כל עבודת מטה מקצועית וללא כל תוכניות מסודרות, כשמרבית המשאבים אמורים להיות מופנים לטיפול באחת מהבעיות הקשות והמורכבות של מדינת ישראל בעת הזאת - בעיית הבדואים בנגב. בעיה זו כוללת היבטים חברתיים, דמוגרפיים וכלכליים, וטומנת בחובה פשע ואלימות הגובלים באנרכיה.

הזרמת הכספים בממדים האלה לידי עבאס היא לא רק מקוממת, אלא גם מסוכנת - כמוה כהזרמת הכספים האדירים בשעתו ליאסר ערפאת ואנשיו ברשות, שלא רק שלא פתרו את בעיות הפלסטינים, אלא אף החריפו את מצוקתם וחוסר האונים שלהם תחת שלטון שראה לנגד עיניו את צרכיו בלבד. מרבית הכסף הגיע בסוף לכיסי ההנהגה הפלסטינית, בני משפחה ומקורבים, כאשר האוכלוסייה הופקרה לעוני ולמצוקה.

מדובר בדינמיקה מאיימת ומפחידה. שואל את עצמו האזרח - כיצד ייתכן שראשי הממשלה נטלו על עצמם מחויבות תקציבית כה גדולה ללא תוכנית עבודה? אחת מהשתיים - או שמדובר באתנן פוליטי של מי שמיהרו לסגור עסקה בדרך לממשלת ניגודים עתירת ג'ובים, או שמדובר בהתחייבות על הקרח, שאיש לא מתכוון לממש.

כך או כך מדובר בחוסר רצינות קיצוני המשולב ביהירות, שעוד יעלו לכולנו ביוקר. הרי אין בנמצא, בשום מקום, תקצוב בלי תכנון. שכן כיצד יודעים האדונים הנכבדים בנט ולפיד שזהו תג המחיר הנכון לפתרון הבעיות במגזר הערבי והבדואי אם לא קדמה לתקצוב עבודה סדורה? ואם אינם יודעים וסתם זרקו מספר באוויר, או שנכנעו לתכתיב של עבאס - זה חמור פי שבעה.

כל פרויקט אחר, בסדר גודל תקציבי קטן בהרבה, לא היה בא לעולם ללא תוכנית עבודה מפורטת. קחו למשל את הפרויקט הגדול של העתקת בסיסי צה"ל לנגב. פרויקט זה נדון במסגרות שונות במשך שנים רבות (למעלה מעשר שנים) ולובן בידי צוותי עבודה בין־משרדיים, שבהם נטלו חלק נציגים של כל הגופים הרלוונטיים. התוכנית הגדולה נפרסה לפרוסות, כל פרויקט תוקצב בנפרד, ולכל פרויקט הוצמדה תוכנית עבודה פרטנית שירדה עד פרטי הפרטים של הביצוע.

כאזרחית ששנים רבות ממלאת תפקיד במערכות ציבוריות ועסקיות רבות - כולל ברשות מקומית, בוועדי מנהלים של ארגונים גדולים ובדירקטוריונים - לא נתקלתי בדבר שנראה בעיניי כהפקרות חסרת אחריות. ומדוע אני משתמשת בביטוי כה חריף? כי לאור שנות הניסיון הרבות שצברתי, אני יודעת שנדרשת עבודה רצינית ומעמיקה של אנשי מקצוע רבים כדי להכין תוכנית כה משמעותית בכלל, ובפרט כדי לבנות ולשקם חבל ארץ שמהווה 66% משטחה של מדינת ישראל, אזור רווי פשע ועוני, וזה עוד לפני שדיברנו על הבעיות החברתיות והדתיות. אם כך מתנהלים הדברים במערכת הפוליטית הנוכחית, איננו יכולים לצפות אלא לכאוס ניהולי שייצא תחת ידיה של הממשלה הקיימת.

עידן חדש ומאיים

אומנם הטיפול הלקוי בבעיית הבדואים הוא כשל מתמשך של המדינה לאורך שנים, כשל שהביא לכך שהנגב הפך לשטח הפקר, ללא חוק וסדר וללא משילות, עם אחוזי פשיעה גבוהים, כאשר מצבה הכלכלי־חברתי של האוכלוסייה הבדואית עצמה ירוד ביותר. עשרות אלפי בדואים מתגוררים כיום מחוץ לתחומי יישובים מוסדרים - שלא בתחומיו של שלטון מקומי כלשהו - וגרים במבנים בלתי חוקיים. אך העובדה שהממשלה התחייבה על תקציב עתק מבלי שיש תוכנית מסודרת למימוש התקציב והוצאתו אל הפועל, מעידה על כך שאיש בקואליציה המוזרה הזאת לא באמת מייחס חשיבות לאתגר הבדואי.

דווקא לנוכח העובדה שנושא הסדרת התיישבות הבדואים בנגב הוא אתגר אסטרטגי עבור מדינת ישראל, התנהלותה של הקואליציה הנוכחית היא חמורה. בנוסף, לא פחות מחצי מיליארד שקל, שגם הם ייפרסו על פני חמש שנים, יוזרמו ככספים קואליציוניים ישירות למפלגת רע"ם, תוך הפיכת מנסור עבאס ל"ראיס" של המגזר הערבי והבדואי.

האם אנחנו מבינים מה הולך פה? האם אנחנו מבינים שמדינת ישראל הולכת לבנות את "מדינת הבדואים בנגב"? הכספים הדמיוניים, שייתכן שיוזרמו ללא בקרה ושליטה, רק יגבירו ויעצימו את הפשיעה והאנרכיה בנגב ולא ימנעו זרימה של תושבים מהרשות הפלסטינית. הכסף הקל, על רקע הפשיעה והכאוס במגזר הבדואי, עלול ליצור כוח הרס שבנט, לפיד וסער לא יוכלו לעצור.

הממשלה החדשה מדברת גבוהה־גבוהה על כך שעתיד הנגב יקר לה, אך בפועל נראה שהיא נותרה שוות נפש למתרחש בו. המציאות כיום חותרת תחת טובת המדינה וטובת הבדואים, וכפי שאמר בשעתו השופט אליעזר גולדברג, שעמד בראש אחת הוועדות לטיפול בנושא, הזמן אינו פועל לטובת העניין. ככל שחולף הזמן - כן קשה הפתרון.

המסקנה העצובה מכל זה היא שנכנסנו כנראה לעידן חדש ומאיים - עידן שבו הדרך היא לא דרך; שהאמת היא שקר ותלוית זמן, נסיבות ותגמול אישי; ושהציבור הוא קורבן להתנהלות לקויה, שבמסגרתה המנהיגים הפוליטיים מתחייבים לדברים מסוימים ועושים דברים אחרים, המנוגדים בתכלית הניגוד להבטחותיהם.

בסופו של דבר, ההתחייבויות התקציביות האדירות לרע"ם ניתנו כדי לאפשר לאיש שנבחר על ידי 5.8% בלבד מציבור הבוחרים לכהן כראש ממשלה. כך לכאורה קונים שלטון בכסף.

אני, כתושבת הנגב, נולדתי כאן ומעולם לא עזבתי את הנגב. מתוך בחירה. גידלתי את ילדיי והקמתי את עסקי בנגב מתוך אהבה, מעורבות, ולא אגזים אם אומר - שליחות כנה למען הנגב ולמען מדינת ישראל. אני מבינה ויודעת מהו ניהול מקצועי רציני. מה נדרש לעשות כדי לטפל באחד האתגרים המורכבים והקשים ביותר למדינת ישראל בשנים הקרובות. מקומם, מאכזב וכואב לראות הנהגה לאומית שמקריבה את חזון פיתוח הנגב ואת גורל מדינת ישראל לטובת אינטרסים אישיים.

הכותבת היא חברת מועצת עומר, שותפה־מנהלת בקבוצת לוצאטו ועומדת בראש עמותת ישראל למען הנגב