היעד המרכזי של כל מדינה דמוקרטית חייב להיות בניית חברה חזקה ואיכותית. מה צריך לעשות כדי להשיג זאת? אין זה סוד: הורדת שיעור האבטלה; יצירת מקומות עבודה מספקים לתושבים; העלאת כוח הקנייה; השקעה רבה יותר בחינוך; הרחבת ההשכלה של התושבים; שיפור היכולות המקצועיות; וגם יותר תרבות, בידור וספורט.

הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה הוכנה בעיקר על ידי פקידי האוצר. ראייתם את הרפורמות הנחוצות היא בעיקרה ראייה בתחום הכלכלי. אבל מה שמאוד חסר לי בחוק ההסדרים הוא מה שמצטייר כמשימה לאומית בעלת חשיבות עליונה - המאבק בפשיעה והגברת הביטחון האישי. הכלכלה חשובה מאוד, אבל היא לא חשובה יותר מהגנה על החיים ומהגנה על גוף האדם ורכושו. וכאן טמון אחד מכישלונותיה הגדולים של מדינת ישראל. היעדר התייחסות רצינית מספקת, כמעט היסטורית, לחשיבות המאבק בפשיעה בכללה ולא רק בטרור.

כשבנימין נתניהו נבחר לראש ממשלת ישראל בשנת 2009, הוא הזמין אישים שונים כדי לשמוע את המלצותיהם באשר לעתיד המשק. הייתי אחד מהם. ואז הציג נתניהו שאלה מעניינת. הוא אמר: אל תיתנו לי מצגת ושורת הצעות. כל אחד ייתן לי המלצה אחת בלבד שהיא בעיניו החשובה ביותר. אישים שונים הביעו דעות שונות. ההמלצה היחידה שלי הייתה הגברת המאבק בפשיעה וחיזוק הביטחון האישי.

מה שעמד מול עיניי היה הדוגמה המאלפת באשר לתפקודו של רודולף ג'וליאני בתקופת היותו ראש עיריית ניו יורק. חייתי בניו יורק שנתיים ימים קודם שג'וליאני נבחר לתפקידו ויכולתי לחוש היטב בשינוי. הוא הציב יעדים מוגדרים וחתר בנחישות להשגתם – וגם השיגם. אחד מהם היה חיסול נגע הפשיעה. ספרו "מנהיגות" הוא ספר לימוד מאלף באשר לדרך שבה ראשי ערים ושרים בכל העולם צריכים לבצע את תפקידם. הוא הוריד דרסטית את מפלס הפשיעה. כתוצאה מפעילותו, ניו יורק שינתה פניה, כלכלת העיר פרחה ומחירי הנדל"ן זינקו.

בכל מהלך תקופת עבודתי בכנסת ישראל הקדשתי תשומת לב מיוחדת לנושא המאבק בפשיעה. קידמתי חוקים חשובים בנושאים כמו המאבק בסוחרי הסמים, המאבק בתעשיית גניבות הרכב וגם שינוי זכות ההגנה העצמית. התרשמתי, לאחר הרבה דיונים עם צמרת המשטרה, שמשטרת ישראל אינה מבצעת נכון את תפקידה. מבנה המשטרה ביסודו היה לקוי היסטורית, דרך עבודתה אנכרוניסטית, והשימוש בכוח האדם העומד לרשותה רחוק מלהיות אפקטיבי.

אני לא מזלזל חלילה בעבודת המשטרה; זו עבודה קשה וחסרת הכרת תודה ציבורית. שוטרים בתפקידם מתעמתים לעתים עם ציבור פרוע ומוגבלים לפעמים ביכולת התפקוד שלהם. לפעמים אף נדרש מהם כוח איפוק של פלדה. אבל עוצמתה וחוזקתה של משטרת ישראל, ושל כלל תחום אכיפת החוק, מעולם לא היו יעד לאומי מרכזי. חוששים להתמודד. בולעים בשקט את העלבון.

פרקליטות המדינה אינה מסייעת למשטרה, ולפעמים אפילו מכשילה את עבודתה; כאשר לא האינטרס הציבורי הכולל עומד לנגד עיניה, אלא דקדקנות משפטית מיותרת. גם מערכת המשפט אינה מעניקה את התמיכה הראויה כאשר מגיעים לשלב הענישה. לדאבון הלב, מאז ששונתה ההיררכיה של משטרת ישראל והוחלט למנות שר לביטחון פנים במקום שר משטרה, לא השכילה שורה ארוכה של שרים לביטחון פנים לעשות את השינוי המבני הדרוש. אני שואל ידידים אם הם ראו אי פעם שוטר מהלך ברחובות העיר תל אביב על מנת לתרום לביטחון התושבים. כולם עונים לי בשלילה. בשיקגו אפשר לראות זוגות שוטרים רכובים על אופניים.

בישראל אין משטרה בחוצות העיר. יש רק מעט מאוד ניידות בודדות, ובעיקר ממשטרת התנועה. מסת כוח האדם של המשטרה מצויה בתוך המשרדים. מי שמגיע לתחנת משטרה יתפלא לראות את שפע השוטרות והשוטרים, הקצינות והקצינים, הנמצאים בצפיפות בתוך תחנות המשטרה, כאילו שהטכנולוגיה אינה מאפשרת כיום לבצע עבודת רישום מחוץ למשרדים.

המשטרה חוקרת עבירות לאחר ביצוען. היא אינה עושה מספיק פעולות כדי למנוע ביצוע עבירות. לדוגמה, מול מכת גניבות הרכב, היה מקום לפרוש מארבים משטרתיים בשעות הלילה והבוקר; ואין למשטרה מספיק יחידות לחימה נבחרות שבכוחן להגיע לכל אתר ואתר וגם אל מרכזי הפשע.

הגיעה השעה שממשלת ישראל תתעורר. במגזר הערבי ממשיכות כשגרה הרציחות; עבריינים מתייחסים בזלזול למשטרה; חילופי יריות בתוך הערים אינם תופעה נדירה; בצפון ובדרום יש פרוטקשן; ובדרום המדינה משתלטים על אדמות המדינה ללא מעצור.

וזהו מבחנו הגדול של השר לביטחון פנים, עמר בר־לב. האם הוא ישכיל, יחד עם המפכ"ל, לעשות את השינוי המבני הנחוץ במשטרת ישראל ולמקד את כוח האדם, 32 אלף שוטרות ושוטרים, בבלימת גל הפשיעה והענקת ביטחון אישי לכלל התושבים? הוא לא יוכל לעשות זאת לבדו, אבל הוא חייב להיות הכוח המניע.